יום חמישי, 20 בפברואר 2020

ניל יאנג- שנות הששים


ניל יאנג קיבל בחודש שעבר אזרחות אמריקאית אחרי 50 שנה!  זו סיבה טובה לכמה מילים לא?

מקובל לשייך את רוב השירים הגדולים של יאנג לאלו שהופיעו באלבומים החל מסוף שנות הששים ולאורך שנות ה- 70 , מ   Everybody Knows This Is Nowhere  דרך Harvest    , After The Gold Rush , On The Beach , Comes  A Time  ועוד.. מתוכם יצאו המנונים לא מעטים, חלקם בלדות פולק , חלקם רוק, וחלקם בלדות שהפכו עם השנים לשירי רוק ארוכים המלווים את הופעותיו.

יאנג הצעיר יותר של שנות הששים כתב כמה וכמה שירים נפלאים, נכסים גדולים, שלא שאינם מוכרים כמובן, אבל דומה שלא זכו למקום ראוי דיו, התואם את יופיים. רובם נכתבו במסגרת Buffalo Springfield , חלקם עברו גרסאות כתיבה שונות, עד שהוקלטו. הם מופיעים באלבומי באפאלו , בחלק מההופעות המוקלטות, בארכיב, ב decade וכו'..

כאן ארבעה מהם. 

Nowadays Clancy Can't Even Sing- נכתב ב 65', יצא כסינגל ובתקליט הראשון של הבאפאלו. הטקסט נכתב תחת תחושת תסכול של יאנג שהמוזיקה שלו לא מקבלת תגובה ראויה. קלאנסי לדבריו היה חברו לכתה, טיפוס חריג, שזכה ללעג כשהיה מזמזם שירים להנאתו. ריצ'י פיורי שר אותו נפלא , כשיאנג וסטילס מצטרפים אליו בפזמון. כמעט כל אלבומי ההופעה של יאנג עצמו בשנות הששים כוללים אותו.


Broken Arrow -  שיר מדהים, מרובה מעברים, מזכיר את  Day In The Life  במובן הזה, (בנוסף  יש בו גם פראזה שמזכירה את 'כשאהיה בן 64'. סג' פפר יצא ביוני 67, האלבום הזה של באפאלו באוקטובר). ההרמוניה הווקאלית של יאנג וסטפן סטילס נפלאה, הסיום הג'אזי מעניין. לפי הטענה נכתב בתקופת משבר קצרה של ניל עם הבאפאלו.



Expecting To Fly -  שיר אהבה/פרידה בהרמוניה של יאנג עם עצמו, ועם ריצ'י פיורי. סגנון בגוון פסיכדלי, מזכיר קצת פינק פלויד מוקדמים. הופיע גם ב Buffalo Again .


Sugar Mountain – שיר התבגרות, פרידה מנעורים, מתקופה, ממועדון שכבר אינו מקבל את מי שעבר את גיל 20.  נכתב באזור שנת 65'. יאנג ביצע אותו לראשונה בהופעה ב 68 בקנטרברי האוס. אלבום ההופעה קרוי על שמו. ג'וני מיטשל כתבה את  Circle Game בהשראתו ובתגובה לו, והשתמשה בדימויים מושאלים מתוכו. היא סיפרה על כך באריכות בהופעה עם ג'יימס טיילור בלונדון (70'). השיר יצא כבי סייד ל Cinnamon Girl .יאנג הופיע אתו בפארם אייד ב -95.



יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

נחש בעשב- מבט נוסף





'נחש בעשב' כתוב בלשון עבר בעיקרו, כמתאר תקופה, הוויה שהייתה. הוא סוקר אירועים, תהליכים ואפיונים לאורך זמן מסוים, החל מתפיסת הנחש בעשב, ועד לגלויה הנשלחת מלבנון, שניהם בידי האח. יש בו עצב, כאב, כעס, אהבה למקום ולדמויות, געגוע, פרידה, התבגרות.

המשמעות שלו היא כמובן מעבר למקום ולזמן, בוודאי זו המתייחסת למעטפת הקיומית. כך הוא גם שיר פוליטי, עם מילות הסיום שלו, או עם שורות כמו- 'שום אדמה לא תחזיר אהבה, שוב אלימות הצדיקה את עצמה, כוח נמשך לכוח, כוח נמשך לכוח'.

ביום רביעי 13 בנובמבר, עטף חום כבד, דחוס ומעיק, את הכל. שבוע של חום שאינו מרפה. יובש מדברי. הסתיו נעלם מזמן מעונות השנה כאן, והפך להמשכו של קיץ ארוך ומתיש. 'קיץ כל השנה' נשמע לא רק דרומי, לא שייך רק למקום בו עובר 'אוטובוס אחד ביום'. 
בנוסף- הטירוף השלטוני שובר שיאים כל יום, מפורר את המציאות ואת התודעה
החום והשיגעון מתערבבים באזעקות, מרחבים מוגנים, טילים וכיפת ברזל, בעיקר בדרום, אך אליו נשואות העיניים. 'לעץ הברזל אין ענפים, זהו שטח אש עוד משנות השבעים'. 

הערב מביא אתו הקלה מסוימת בלהט. הכבישים בדרך להופעה ריקים יחסית. בדרום עדיין במקלטים
אביב והלהקה (רון בונקר, יהוא ירון, אביב ברק, מאיה בלזיצמן, גל גולני) עולים בזמן. הצלילים המהפנטים של פתיח השיר ממלאים את החלל כדי לייצר אטמוספרה אחרת, מזככת. רגע של שפיות. נראה שהרבה זמן לא נוגן. אין מתאים ממנו ביום הזה לפתוח את ההופעה, שנטענת באנרגיות מיוחדות

אחרי מספר שירים פונה אביב לקהל, בשמחה אפשר לומר- "אז הגעתם בסוף, לא היינו בטוחים", ומוסיף שהוא אחרי יומיים ללא שינה.."תראו את זה כתמיכה בתושב הדרום". צריך היה להיאמר-  אז הגעת בסוף, לא היינו בטוחים.










יום ראשון, 17 במרץ 2019

לפתח הר הגעש


לפתח הר הגעש
דן אלמגור/דני ליטני


כשאתה קורא בעיתונים 
על התפרצות הר געש בסיציליה 
על קבורתם של שני כפרים שלמים 
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו
כשאתה קורא בעיתונים 
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים 
דווקא למדרונות אשר בגדו
מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב תתפרץ הלבה מן ההר 
ותאיים לקבור את כל הכפר
מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים 
אחת ולתמיד?! 

יש לפעמים, אתה פוגש תייר
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות 
דווקא לפתח הר הגעש
הרי ניתן למצוא עוד בעולם 
פינות שקטות, ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה 
שלא תרעד מתחת רגליכם
מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב מתפרצת הלבה מן ההר 
ומאיימת שוב על כל הכפר
מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים 
אחת ולתמיד

ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב
גם הם יודעים, ודאי שבעולם 
פינות שקטות יותר מהר הגעש
ואדמה המוצקה מזו 
שבו טמונים בתי אבותיהם
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום, שעוד יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו
ואז על הבזלת השחורה 
איך אז יוריק הדשא ויפרח 
אחת ולתמיד!


אפשר לקרוא את השיר הנהדר הזה של דן אלמגור בהדגשי מבט שונים ומשלימים. האחד כמתבקש- משל על היאחזות עם/קהילה לאורך שנים באדמתם גם כשזו וסביבתה רוויות סכנות, פגעים, אי יציבות. המסורת, ההיסטוריה, הנוף, המוכרות, הקהילה והלכידות, שושלת האבות והאימהות, גוברים על המחירים. אלמגור כותב באהבה ובהבנה לרוחם של שוכני פתחי הרי געש למיניהם. כמובן שהוא מכוון למקום כאן, המסוכסך, זה שמכיל ילידים הדבקים באדמתם, ומהגרים ששבים לארץ אבותיהם. 

המבט השני- מתייחס לתקווה, למשאלה לשינוי, לשקט ולמרגוע. להר הגעש שיניח להתפרצויותיו, ולמלחמות מיותרות שיידמו, ויפנו מקום לפיוס, פריחה, שגשוג ויציבות- אחת ולתמיד. המשאלה   בסיום השיר נדמית  כסוג  של אשליה, אך גם כהכרחית,  שלא ניתן לוותר עליה, למרות שההיסטוריה מתקשה לעמוד לצידה, כי הנה- השיר נכתב ב 1971, וחלפו כבר כמעט 50 שנה! וגם עשרות שנים לאחריו כתב חיים גורי- אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי סָבִיר לְעוֹד מִלְחָמָה/ עוֹד מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת/ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תַּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת/ ואוֹמְרִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים זְקוּקִים לָהֶן/ פֹּה דּוֹר לְדוֹר מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵּל בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים/ בֵּינְתַיִם, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּמְעַט בְּוַדָּאוּת / שֶׁבְּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן / לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוֹכִים / צאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי הָאַחִים.*

וגם טום ווייטס, ב 2006, כתב את אחד השירים הנוקבים על הסכסוך (Road To Peace), ועל הסבב האווילי שלו, באופן שאף מקומי לא כתב, וגם הוא הוסיף- "אף צד לעולם לא יוותר על הזכויות הפעוטות ביותר.." ו ""זו ארצנו ונלחם עליה בכל כוחנו" אומרים הפלשתינאים והיהודים".

ועדיין, המשאלה לשינוי תודעתי וישים היא מחויבת, ולא רק כנאיביות, או התעלמות מהמציאות, אלא כמטרה אפשרית ומעשית. ההיסטוריה ראתה גם שינויים מעשה ידי בני האדם, שינויים שגברו על טבעם ההרסני. 

המבט השלישי מתייחס לממד הספרותי הלירי. לדימוי, למטאפורה, להיות השיר משל. הוא מתבקש כמצע לשירה גדולה, ואופן הבניה שלו כאן  נפלא. עם זאת, אפשר לראותו גם כמצביע על טבע האדם הנוטה לכוון את מבטו התוהה בפליאה לעבר האחר, יחיד או קבוצה, ולא לעצמו או לקהילתו שלו. 

הלחן הנהדר של דני ליטני הוסיף לכוחו המתבקש של השיר. הוא הוקלט בשלוש גרסאות, כולן מעולות. הראשונה של חווה אלברשטיין, בעיבוד אלכס וייס בתכנית היחיד שלה מ-71, שהוקלטה בבית המורה.  השנייה, באלבומה של אלברשטיין 'לו יהי' בעיבוד מתי כספי. לגרסה זו אופי ג'אזי מסוים, אולי גם בהשפעת להקת הפלטינה שהשתתפה באלבום , ואלברשטיין שרה אותו כאן בעצמה רבה.

ליטני עצמו הקליט בביצוע מצוין את השיר באלבומו 'תקופת החיץ', שם הוסיף לו אלמגור שתי שורות- "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף"  כשהוא מצטט את יהודה עמיחי (מעין אחרית הימים), המצטט מ 'ישעיה'.

* 'אף שרציתי עוד קצת עוד', חיים גורי, הקיבוץ המאוחד, 2015.












יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

בית הסתדרות המורים, אולם הופעות



הבלוג חורג ממנהגו כדי לספר את סיפורו של אולם, במה, ואולפן הקלטות.

אולם בית הסתדרות המורים, או כפי שנקרא גם בית המורה, נוסד ב 1966 כחלק מבית הסתדרות המורים ברחוב בן-סרוק בתל-אביב. האולם שימש כמעט מאז היווסדו במשך המחצית השנייה של שנות ה 60, ובמהלך שנות ה 70, כאולם הופעות פומביות, חזרות, וכאולפן הקלטות של שירים, ותכניות זמר ובידור ברשות השידור וקול ישראל. במקביל, שימש גם כאולם הופעות להפקות מסחריות של מוזיקה ובידור.

באמצע שנות הששים הוביל *חנוך חסון, אז עורך תכניות ומפיק בקול ישראל, יזמה להקמת במה המשלבת גם הופעות פומביות וגם אולפן הקלטות עבור רשות השידור וקול ישראל. האולם החדש בבית הסתדרות המורים נמצא מתאים, והושכר על ידי הרשות. 

במהלך השנים הוקלטו בו ושודרו תכניות פומביות רבות. 'מועדון הזמר' בהנחיית מאיר הרניק, יצחק שמעוני ורבקה מיכאלי, ובהפקת רחל הרמתי וחנוך חסון. תשואות ראשונות בהפקת יוסף (פפו) אריה, בהנחיית עופרה סמואל ובעיבוד וניצוח שמעון כהן, לסלו רוט, ו יצחק גרציאני, ובעריכת דליה און-פריזנט ואבי קורן. 'שוב יוצא הזמר' בעריכת גיל אלדמע, בהנחיית שלמה ניצן והשתתפות חבורת רננים, ובהפקת רחל הרמתי. 'שלכם לשעה קלה' בהנחיית אמנים שונים. מופעי שירה בציבור בהנחיית אפי נצר.

'תשואות ראשונות' העניקה במה לכישרונות ולאמנים בראשית דרכם. במהלך השנים הופיעו בה חוה אלברשטיין, שולי נתן, שלמה ארצי, מתי כספי, דורית ראובני, אבי טולדנו, עפרה חזה, נאוה ברוכין, מירי אלוני, מיכל טל, ועוד רבים.

** 'שלכם לשעה קלה' העמידה אמן/ית מסוים/ת במרכז ההופעה. אלו הנחו, שרו, העלו מערכונים, ואירחו אמנים אחרים. עודד תאומי, גדי יגיל, שייקה אופיר, שרגא פרידמן, יהורם גאון, תיקי דיין, חנה מרון, אילי גורליצקי, יוסי בנאי, זהרירה חריפאי, אריק לביא ושושיק שני, בומבה צור, רבקה מיכאלי, גדעון זינגר, אושיק לוי, מייק בורשטיין. כל אלו הנחו את התכנית במהלך שנותיה.

כאמור שימש המקום גם כאולפן הקלטות של הרשות. הוקלטו בו בין השאר שירים רבים של הלהקות הצבאיות ובראשן להקת הנח"ל (כמו למשל 'שיר לשלום', או 'אילו ציפורים', ועוד..), מערכונים של הגשש החיוור, שירים רבים של פסטיבלי הזמר והפזמון, ותכניות של תזמורת קול ישראל בערבית בניצוח זוזו מוסא.


במקביל לפעילות רשות השידור שימש האולם במה להופעות והפקות מסחריות רבות של מוזיקה ובידור. בלט בהן תיאטרון בימות בהנהלת יעקב אגמון, שהעלה מופעים רבים- גילה אלמגור ויוסי בנאי, תל אביב הקטנה, בוסתן ספרדי, איש חסיד היה, עולמו של ז'אק ברל, מופע שירי נעמי שמר, חוה אלברשטיין בתכנית יחיד, יוסי בנאי במופע שירי ברסאנס- 'אין אהבות שמחות'.

התיאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל) העלה את 'צץ וצצה' בערב שירי אלתרמן עם בומבה צור, רבקה זוהר, טליה שפירא, עזרא דגן ומנחם זילברמן, את  גדי יגיל עם 'חיי כלב' ועוד. תיאטרון 'יובל' את 'הקוקו והסרפן', את 'רחל', והופעות של חוה אלברשטיין.  גם גיורא גודיק, תיאטרון הבימה, ותיאטרון החאן העלו הצגות באולם.

בנוסף עלו מופעים שונים- להקות צבאיות, להקת פיקוד דיזנגוף, שלישיית התאומים, רביעיית מועדון התיאטרון, שמעון ישראלי, הטוב הרע והנערה, אחרית הימים ואריק איינשטיין במופע משותף- 'יש כיסוי', להקת תמוז, ממפיס סלים, יגאל בשן, חיים משה, ועוד. 

פעילות האולם משקפת תקופה של יצירה בתולדות הזמר העברי, הבידור הישראלי, והרדיו. עשור פלוס שבין אמצע שנות הששים עד למחצית השנייה של שנות השבעים.

*  ובא לציון חסון- סיפורו של חנוך חסון, דודיפדיה, שימור המוסיקה הישראלית, דודי פטימר.







יום חמישי, 10 במאי 2018

חלום עקבותיך



חלום עקבותיך
אברהם חלפי, יצחק קלפטר

חיפשתי אותך ולא מצאתיך,
חיפשתי אותך הלוט בענן.
מלוא נפש אריתי הדבש מני פיך,
ראיתי חלום עקבותיך בגן.

ידעתי, כי נסת הרחק מעימנו.
עלינו ציווית למות נבוכים.
נטעת עולם - עולמנו כגן הוא,
עולה חלומך בו כריח פרחים.

אך מי אתה? מי? ומה דמות גילגוליך?
ומה מיספרם באין-סוף הרגעים?
גלה לי פנים, לתועה בממלכת
העצובה מני כל בחיים.

אני אוהבך, אם הינך לא כמוני,
ולא אשנאך, אם עצב אתה.
ראה: אור ימינו הוא שמש העוני.
הרגש: לילותינו ריגבי עלטה.

וריק החלל - - - (חלוננו פתוח
למען נראה בו, מה ריק החלל).
חיפשתי אותך בלילות וברוח,
חיפשתי אותך בשרב
ובטל. 



ידועה הייתה אהבתו של אריק  איינשטיין לאברהם חלפי, שהיה גם קרוב להוריו. איינשטיין הביא להלחנתם של כמה וכמה משיריו על ידי יוני רכטר, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי ויצחק קלפטר. ב 'יושב על הגדר' (כולו בלחני קלפטר), מופיעים שניים. 'השיכור' הידוע יותר מבניהם. בשניהם הפליא קלפטר לתרגם את המילים ללחן. 'השיכור' כספוג צער, תוגה רומנטית וגעגוע, ו 'חלום עקבותיך' כנמרץ ומתריס, וממחיש היטב את הפנייה של הכותב לנמענו בגוף שני. איינשטיין גם שר אותו כך, באותה רוח לעומתית שיש בה אהבה וטענה. 

'חלום עקבותיך' מייצג תמה חוזרת * בשירת חלפי ובעולמו  ככל הנראה- הדואליות ביחס לאמונה ולאל. ההכרה בפלא הבריאה  והתודה, למול התמיהה על אסונותיה ומשבריה של האנושות, חוסר האונים ובדידותו של האדם. חלפי מחפש את האלוהים, את פניו הנעלמות. את נוכחותו, וקובל על היעדרותו, מסתורו. האל מופיע כמקור אינטימי וקרוב לנחמה ולהזנה ("אריתי הדבש מני פיך"), ומצד שני כמרוחק, נוטש למבוכת הקיום ("נסת הרחק מעמנו, עלינו ציווית למות נבוכים"), או  כלא מספיק שותף לכאב העוני והעלטה. בולטת גם ההנגדה בין העולם כגן נטוע פרחים, לבין הממלכה העצובה והחלל הריק.

היעדרות האל, הכמיהה לנוכחותו מופיעה במקומות נוספים אצל חלפי.   ב 'לאל האלמוני' למשל, עם "אותך אוהבים ילדים וממך מבקשות אימהות.. ונוהים בני אדם לקראתך, גופיהם באורך לפנק.. אך אתה, הנצחי שאיננו.. כי אינך.. לא גן במרחק אתה, לא קול במדבר, לא ניחוח" ( לאל האלמוני, ה').

צעדי האלוהים בגן, מפניהם מסתתרים אדם וחווה, משמשים כאן את חלפי להד המרוחק, הבלתי נראה, אליו הוא כמה, יותר מאשר לאימה מפניו.

גם ב 'שיר על יונה בחלוני' למשל (לחן רכטר), חוזרת טענת הנתק-  "אומרים: השמיים- גן/ אומרים: בשמיים טוב/ ירדו נא שמיים לשבת כאן /עם הילדים ברחוב".
הרהורים עולים לגבי אותו דיאלוג עם האל. האם באמונה טהורה מנהל חלפי יחסי קרבה אינטימיים וכעס כלפיו, או שהוא נאבק  בתוכו  בין אמונה לכפירה מוחלטת. בין הודיה והכרה, לבין שלילה של קיומו, והצבעה על האשליה התמימה של האדם, יוצרו, יצירה ואשליה הנובעות  ממצוקתו. 

תהייה דומה מופיעה בשיר של ברי סחרוף- 'ריבונו של עולם' (מתוך פרוייקט גלי צה"ל   ו 'האחר' ). סחרוף הלחין טקסט של בארי חזק. חזק, בן קיבוץ אפיקים, קצין ח"יר, למד פילוסופיה וכלכלה, עבד במשרד האוצר, כתב שירים. נהרג במלחמת יום כיפור ממערב לתעלה. 

אביב גדג' ביצע את השיר לאחרונה בהופעות הפסנתר שלו במרכז עינב.

אנא הגבר עוצמת אותותיך
כאן אני לא שומע, לא יודע
האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך
למה אתה כה רכרוכי?
למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור,
עבור, גם אתה נשמע קטוע..
אתה נשמע פצוע, אתה
בעמק מאורגן היקפית
הרים וכינרת אחרת

אנא הודע עוצמת אותותיך
במכ"ם לא רואים את פניך
מדוע אינך מזוחל"ם?
מדוע אינך נלחם?
האם לשלוח אלייך סיור ממונע?
אני מלא אמונה
שלא יגיע ולא יחזור
פצע שחור.. פצע שחור..

אנא החלש עוצמת אותותייך
אמירי הברושים
לעת ערב לשווא לואטים שמך
וכוכב הצפון הבודד
אנה ינווט את צבא עגלותייך
לאן, הוא יוביל בהם את?
אנא עצום את עיניך
עכשיו אני שומע, רות
אתה יכול סופית למות
אב שכול אני כבר לא מרגיש
דמעות החורף עליך יגידו קדיש

* ענתבי, שוּר- 'חלום עקבותיך בגן' : על אמונה וכפירה בשלושה שירים לאברהם חלפי'. משיב הרוח, יד (תשסד), 65-69.   (תודה לשוּר ענתבי). 







יום שני, 2 בינואר 2017

כל החומות הגבוהות




כל החומות הגבוהות
אביב גדג'


אני כותב על הקירות כדי שלא יפלו
אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו
הלכתי אחרי קסם זול
פולחן של צער וספק ואני לא מתחרט
אני לא מתחרט
אני לא מתחרט כל שקר שאמרתי היה אמת
הלכתי לסוחר הרגשות
גם לי מגיע להיות מאושר
גם אם זה רק לכמה דקות
לכמה דקות...

אל תשאיר אותי מאחור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף

הלכתי אחרי קסם זול
פולחן של צער וספק
אבל שוב יורד הלילה ואני כל כך רעב
אני כל כך רעב
אני כותב על הקירות
על השולחנות ועל הכיסאות ועל כף היד

בחושך הצר הזה
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שכל החומות הגבוהות יתפוררו
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף


הקצב של 'כל החומות הגבוהות' אחיד בעיקרו או ברובו. פעמה קצובה. אפשר למצוא את סוג הקצב הזה בכמה וכמה שירים של אביב גדג'. באלבום הנוכחי בשיר הנושא, 'שרף אורנים', למשל.  באלבומים קודמים ב 'נחש בעשב', או באופן קצבי יותר ב 'עיר בלי זיכרון'. הפעימה הזו מהדהדת, סימני הפיסוק שלה מודגשים. יש לה כוח רב.

למרות שהשיר אישי מאוד, ומתייחס למסע היחלצות ממצוקה, חסך וחוסר ודאות, לעבר  קרקע מוצקה, מתבקש למצוא  בכותרת  עצמה התייחסות גם למצבים אוניברסליים/קולקטיביים. החומות הגבוהות הן דרכו של אדם לשמור על עצמו מפני סכנות, לעתים תוך ניכור, דחייה, התבדלות וכו'. לעתים זה צורך קיומי, לעתים התכנסות מיותרת ומצמצמת, או אף אלימה.  קולקטיבים/עמים יכולים להתנהל באופן דומה. לבנות חומות של שבטים, גזעים, דתות. ליצור חיץ, זרות, ניכור, בדלנות, תוך הפנית עורף לקדמה ולשינוי.

אם לחזור לאישי, הפתיח בבית הראשון- 'אני כותב על הקירות כדי שלא ייפלו', מצביע על הכתיבה כמשענת, כשומרת, כתומכת . הכתיבה תומכת בקירות, בלעדיה הם רעועים.  היא צורך קיומי, כוח מרפא, אך גם יצירתי, מרחיב, בונה עולם.  כך גם בהמשך, בשמירה על דיאלוג עם המתים והנעדרים, מתאפשרת ההמשכיות, הממשיות, הנוכחות, מתאפשר הקיום. גם מתים יכולים להיעלם, ואתם גם צדדים של עולם פנימי, של חיוּת.

היכולת לשרוד תקופה של מצוקה, רעב וחוסר וודאות מתמשך, יכולה לעבור דרך חיפוש אחרי רפואות ומקסמים למיניהם. בחלקם 'זולים', פולחניים, מסחריים. הם מספקים תקווה, נחמה, או אשליה, גם אם רגעית. אפשר להתייחס לצורך הזה בהבנה, בסלחנות-  "אני לא מתחרט, כל שקר שאמרתי היה אמת", או "גם לי מגיע להיות מאושר, גם אם זה רק לכמה דקות".

התנועה מכוונת לאופטימיות - יכולת להיעזר, למצוא "מחסה מהקור", בדרך להגעה עתידית אל חוף מבטחים, לאחר התפוררות החומות, לאחר ש "יקלו המים".

'כל החומות הגבוהות ' מצוי בצדק במרכזו של 'שרף אורנים' המופתי  כולו. הרצף של  'שרף אורנים' השיר, 'נשמות מנייר', ו 'כל החומות הגבוהות' הוא שיאו, וכולו מתייחס גם אפית למצב האנושי, למצב האדם. ומצבו  לא משהו. עם זאת כרוכה בו גם  נימה של תקווה ואמונה. לאפשרות קיצו של המבול.  לקריסת החומות. 

השיר מוגש באופן מזהיר, ובעיבוד פנטסטי, על הליווי הקולי הכמו מקהלתי,  כלי המיתר, המפוחית של אהוד בנאי, הפסנתר של שלומי שבן ועוד. לא נפרט את כל השותפים הרבים ליצירת האלבום בכלל, ו ל 'כל החומות הגבוהות' בפרט. ניתן למצוא אותם בטקסט הנלווה לאלבום.  כדאי ומומלץ  למצוא את קופסת הבונוסים  בה מוקלטת גם סקיצה ביתית, וגם גרסה מפורקת לערוצים.