יום ראשון, 17 במרץ 2019

לפתח הר הגעש


לפתח הר הגעש
דן אלמגור/דני ליטני


כשאתה קורא בעיתונים 
על התפרצות הר געש בסיציליה 
על קבורתם של שני כפרים שלמים 
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו
כשאתה קורא בעיתונים 
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים 
דווקא למדרונות אשר בגדו
מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב תתפרץ הלבה מן ההר 
ותאיים לקבור את כל הכפר
מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים 
אחת ולתמיד?! 

יש לפעמים, אתה פוגש תייר
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות 
דווקא לפתח הר הגעש
הרי ניתן למצוא עוד בעולם 
פינות שקטות, ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה 
שלא תרעד מתחת רגליכם
מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב מתפרצת הלבה מן ההר 
ומאיימת שוב על כל הכפר
מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים 
אחת ולתמיד

ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב
גם הם יודעים, ודאי שבעולם 
פינות שקטות יותר מהר הגעש
ואדמה המוצקה מזו 
שבו טמונים בתי אבותיהם
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום, שעוד יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו
ואז על הבזלת השחורה 
איך אז יוריק הדשא ויפרח 
אחת ולתמיד!


אפשר לקרוא את השיר הנהדר הזה של דן אלמגור בהדגשי מבט שונים ומשלימים. האחד כמתבקש- משל על היאחזות עם/קהילה לאורך שנים באדמתם גם כשזו וסביבתה רוויות סכנות, פגעים, אי יציבות. המסורת, ההיסטוריה, הנוף, המוכרות, הקהילה והלכידות, שושלת האבות והאימהות, גוברים על המחירים. אלמגור כותב באהבה ובהבנה לרוחם של שוכני פתחי הרי געש למיניהם. כמובן שהוא מכוון למקום כאן, המסוכסך, זה שמכיל ילידים הדבקים באדמתם, ומהגרים ששבים לארץ אבותיהם. 

המבט השני- מתייחס לתקווה, למשאלה לשינוי, לשקט ולמרגוע. להר הגעש שיניח להתפרצויותיו, ולמלחמות מיותרות שיידמו, ויפנו מקום לפיוס, פריחה, שגשוג ויציבות- אחת ולתמיד. המשאלה   בסיום השיר נדמית  כסוג  של אשליה, אך גם כהכרחית,  שלא ניתן לוותר עליה, למרות שההיסטוריה מתקשה לעמוד לצידה, כי הנה- השיר נכתב ב 1971, וחלפו כבר כמעט 50 שנה! וגם עשרות שנים לאחריו כתב חיים גורי- אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי סָבִיר לְעוֹד מִלְחָמָה/ עוֹד מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת/ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תַּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת/ ואוֹמְרִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים זְקוּקִים לָהֶן/ פֹּה דּוֹר לְדוֹר מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵּל בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים/ בֵּינְתַיִם, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּמְעַט בְּוַדָּאוּת / שֶׁבְּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן / לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוֹכִים / צאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי הָאַחִים.*

וגם טום ווייטס, ב 2006, כתב את אחד השירים הנוקבים על הסכסוך (Road To Peace), ועל הסבב האווילי שלו, באופן שאף מקומי לא כתב, וגם הוא הוסיף- "אף צד לעולם לא יוותר על הזכויות הפעוטות ביותר.." ו ""זו ארצנו ונלחם עליה בכל כוחנו" אומרים הפלשתינאים והיהודים".

ועדיין, המשאלה לשינוי תודעתי וישים היא מחויבת, ולא רק כנאיביות, או התעלמות מהמציאות, אלא כמטרה אפשרית ומעשית. ההיסטוריה ראתה גם שינויים מעשה ידי בני האדם, שינויים שגברו על טבעם ההרסני. 

המבט השלישי מתייחס לממד הספרותי הלירי. לדימוי, למטאפורה, להיות השיר משל. הוא מתבקש כמצע לשירה גדולה, ואופן הבניה שלו כאן  נפלא. עם זאת, אפשר לראותו גם כמצביע על טבע האדם הנוטה לכוון את מבטו התוהה בפליאה לעבר האחר, יחיד או קבוצה, ולא לעצמו או לקהילתו שלו. 

הלחן הנהדר של דני ליטני הוסיף לכוחו המתבקש של השיר. הוא הוקלט בשלוש גרסאות, כולן מעולות. הראשונה של חווה אלברשטיין, בעיבוד אלכס וייס בתכנית היחיד שלה מ-71, שהוקלטה בבית המורה.  השנייה, באלבומה של אלברשטיין 'לו יהי' בעיבוד מתי כספי. לגרסה זו אופי ג'אזי מסוים, אולי גם בהשפעת להקת הפלטינה שהשתתפה באלבום , ואלברשטיין שרה אותו כאן בעצמה רבה.

ליטני עצמו הקליט בביצוע מצוין את השיר באלבומו 'תקופת החיץ', שם הוסיף לו אלמגור שתי שורות- "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף"  כשהוא מצטט את יהודה עמיחי (מעין אחרית הימים), המצטט מ 'ישעיה'.

* 'אף שרציתי עוד קצת עוד', חיים גורי, הקיבוץ המאוחד, 2015.












יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

בית הסתדרות המורים, אולם הופעות



הבלוג חורג ממנהגו כדי לספר את סיפורו של אולם, במה, ואולפן הקלטות.

אולם בית הסתדרות המורים, או כפי שנקרא גם בית המורה, נוסד ב 1966 כחלק מבית הסתדרות המורים ברחוב בן-סרוק בתל-אביב. האולם שימש כמעט מאז היווסדו במשך המחצית השנייה של שנות ה 60, ובמהלך שנות ה 70, כאולם הופעות פומביות, חזרות, וכאולפן הקלטות של שירים, ותכניות זמר ובידור ברשות השידור וקול ישראל. במקביל, שימש גם כאולם הופעות להפקות מסחריות של מוזיקה ובידור.

באמצע שנות הששים הוביל *חנוך חסון, אז עורך תכניות ומפיק בקול ישראל, יזמה להקמת במה המשלבת גם הופעות פומביות וגם אולפן הקלטות עבור רשות השידור וקול ישראל. האולם החדש בבית הסתדרות המורים נמצא מתאים, והושכר על ידי הרשות. 

במהלך השנים הוקלטו בו ושודרו תכניות פומביות רבות. 'מועדון הזמר' בהנחיית מאיר הרניק, יצחק שמעוני ורבקה מיכאלי, ובהפקת רחל הרמתי וחנוך חסון. תשואות ראשונות בהפקת יוסף (פפו) אריה, בהנחיית עופרה סמואל ובעיבוד וניצוח שמעון כהן, לסלו רוט, ו יצחק גרציאני, ובעריכת דליה און-פריזנט ואבי קורן. 'שוב יוצא הזמר' בעריכת גיל אלדמע, בהנחיית שלמה ניצן והשתתפות חבורת רננים, ובהפקת רחל הרמתי. 'שלכם לשעה קלה' בהנחיית אמנים שונים. מופעי שירה בציבור בהנחיית אפי נצר.

'תשואות ראשונות' העניקה במה לכישרונות ולאמנים בראשית דרכם. במהלך השנים הופיעו בה חוה אלברשטיין, שולי נתן, שלמה ארצי, מתי כספי, דורית ראובני, אבי טולדנו, עפרה חזה, נאוה ברוכין, מירי אלוני, מיכל טל, ועוד רבים.

** 'שלכם לשעה קלה' העמידה אמן/ית מסוים/ת במרכז ההופעה. אלו הנחו, שרו, העלו מערכונים, ואירחו אמנים אחרים. עודד תאומי, גדי יגיל, שייקה אופיר, שרגא פרידמן, יהורם גאון, תיקי דיין, חנה מרון, אילי גורליצקי, יוסי בנאי, זהרירה חריפאי, אריק לביא ושושיק שני, בומבה צור, רבקה מיכאלי, גדעון זינגר, אושיק לוי, מייק בורשטיין. כל אלו הנחו את התכנית במהלך שנותיה.

כאמור שימש המקום גם כאולפן הקלטות של הרשות. הוקלטו בו בין השאר שירים רבים של הלהקות הצבאיות ובראשן להקת הנח"ל (כמו למשל 'שיר לשלום', או 'אילו ציפורים', ועוד..), מערכונים של הגשש החיוור, שירים רבים של פסטיבלי הזמר והפזמון, ותכניות של תזמורת קול ישראל בערבית בניצוח זוזו מוסא.


במקביל לפעילות רשות השידור שימש האולם במה להופעות והפקות מסחריות רבות של מוזיקה ובידור. בלט בהן תיאטרון בימות בהנהלת יעקב אגמון, שהעלה מופעים רבים- גילה אלמגור ויוסי בנאי, תל אביב הקטנה, בוסתן ספרדי, איש חסיד היה, עולמו של ז'אק ברל, מופע שירי נעמי שמר, חוה אלברשטיין בתכנית יחיד, יוסי בנאי במופע שירי ברסאנס- 'אין אהבות שמחות'.

התיאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל) העלה את 'צץ וצצה' בערב שירי אלתרמן עם בומבה צור, רבקה זוהר, טליה שפירא, עזרא דגן ומנחם זילברמן, את  גדי יגיל עם 'חיי כלב' ועוד. תיאטרון 'יובל' את 'הקוקו והסרפן', את 'רחל', והופעות של חוה אלברשטיין.  גם גיורא גודיק, תיאטרון הבימה, ותיאטרון החאן העלו הצגות באולם.

בנוסף עלו מופעים שונים- להקות צבאיות, להקת פיקוד דיזנגוף, שלישיית התאומים, רביעיית מועדון התיאטרון, שמעון ישראלי, הטוב הרע והנערה, אחרית הימים ואריק איינשטיין במופע משותף- 'יש כיסוי', להקת תמוז, ממפיס סלים, יגאל בשן, חיים משה, ועוד. 

פעילות האולם משקפת תקופה של יצירה בתולדות הזמר העברי, הבידור הישראלי, והרדיו. עשור פלוס שבין אמצע שנות הששים עד למחצית השנייה של שנות השבעים.

*  ובא לציון חסון- סיפורו של חנוך חסון, דודיפדיה, שימור המוסיקה הישראלית, דודי פטימר.







יום חמישי, 10 במאי 2018

חלום עקבותיך



חלום עקבותיך
אברהם חלפי, יצחק קלפטר

חיפשתי אותך ולא מצאתיך,
חיפשתי אותך הלוט בענן.
מלוא נפש אריתי הדבש מני פיך,
ראיתי חלום עקבותיך בגן.

ידעתי, כי נסת הרחק מעימנו.
עלינו ציווית למות נבוכים.
נטעת עולם - עולמנו כגן הוא,
עולה חלומך בו כריח פרחים.

אך מי אתה? מי? ומה דמות גילגוליך?
ומה מיספרם באין-סוף הרגעים?
גלה לי פנים, לתועה בממלכת
העצובה מני כל בחיים.

אני אוהבך, אם הינך לא כמוני,
ולא אשנאך, אם עצב אתה.
ראה: אור ימינו הוא שמש העוני.
הרגש: לילותינו ריגבי עלטה.

וריק החלל - - - (חלוננו פתוח
למען נראה בו, מה ריק החלל).
חיפשתי אותך בלילות וברוח,
חיפשתי אותך בשרב
ובטל. 



ידועה הייתה אהבתו של אריק  איינשטיין לאברהם חלפי, שהיה גם קרוב להוריו. איינשטיין הביא להלחנתם של כמה וכמה משיריו על ידי יוני רכטר, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי ויצחק קלפטר. ב 'יושב על הגדר' (כולו בלחני קלפטר), מופיעים שניים. 'השיכור' הידוע יותר מבניהם. בשניהם הפליא קלפטר לתרגם את המילים ללחן. 'השיכור' כספוג צער, תוגה רומנטית וגעגוע, ו 'חלום עקבותיך' כנמרץ ומתריס, וממחיש היטב את הפנייה של הכותב לנמענו בגוף שני. איינשטיין גם שר אותו כך, באותה רוח לעומתית שיש בה אהבה וטענה. 

'חלום עקבותיך' מייצג תמה חוזרת * בשירת חלפי ובעולמו  ככל הנראה- הדואליות ביחס לאמונה ולאל. ההכרה בפלא הבריאה  והתודה, למול התמיהה על אסונותיה ומשבריה של האנושות, חוסר האונים ובדידותו של האדם. חלפי מחפש את האלוהים, את פניו הנעלמות. את נוכחותו, וקובל על היעדרותו, מסתורו. האל מופיע כמקור אינטימי וקרוב לנחמה ולהזנה ("אריתי הדבש מני פיך"), ומצד שני כמרוחק, נוטש למבוכת הקיום ("נסת הרחק מעמנו, עלינו ציווית למות נבוכים"), או  כלא מספיק שותף לכאב העוני והעלטה. בולטת גם ההנגדה בין העולם כגן נטוע פרחים, לבין הממלכה העצובה והחלל הריק.

היעדרות האל, הכמיהה לנוכחותו מופיעה במקומות נוספים אצל חלפי.   ב 'לאל האלמוני' למשל, עם "אותך אוהבים ילדים וממך מבקשות אימהות.. ונוהים בני אדם לקראתך, גופיהם באורך לפנק.. אך אתה, הנצחי שאיננו.. כי אינך.. לא גן במרחק אתה, לא קול במדבר, לא ניחוח" ( לאל האלמוני, ה').

צעדי האלוהים בגן, מפניהם מסתתרים אדם וחווה, משמשים כאן את חלפי להד המרוחק, הבלתי נראה, אליו הוא כמה, יותר מאשר לאימה מפניו.

גם ב 'שיר על יונה בחלוני' למשל (לחן רכטר), חוזרת טענת הנתק-  "אומרים: השמיים- גן/ אומרים: בשמיים טוב/ ירדו נא שמיים לשבת כאן /עם הילדים ברחוב".
הרהורים עולים לגבי אותו דיאלוג עם האל. האם באמונה טהורה מנהל חלפי יחסי קרבה אינטימיים וכעס כלפיו, או שהוא נאבק  בתוכו  בין אמונה לכפירה מוחלטת. בין הודיה והכרה, לבין שלילה של קיומו, והצבעה על האשליה התמימה של האדם, יוצרו, יצירה ואשליה הנובעות  ממצוקתו. 

תהייה דומה מופיעה בשיר של ברי סחרוף- 'ריבונו של עולם' (מתוך פרוייקט גלי צה"ל   ו 'האחר' ). סחרוף הלחין טקסט של בארי חזק. חזק, בן קיבוץ אפיקים, קצין ח"יר, למד פילוסופיה וכלכלה, עבד במשרד האוצר, כתב שירים. נהרג במלחמת יום כיפור ממערב לתעלה. 

אביב גדג' ביצע את השיר לאחרונה בהופעות הפסנתר שלו במרכז עינב.

אנא הגבר עוצמת אותותיך
כאן אני לא שומע, לא יודע
האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך
למה אתה כה רכרוכי?
למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור,
עבור, גם אתה נשמע קטוע..
אתה נשמע פצוע, אתה
בעמק מאורגן היקפית
הרים וכינרת אחרת

אנא הודע עוצמת אותותיך
במכ"ם לא רואים את פניך
מדוע אינך מזוחל"ם?
מדוע אינך נלחם?
האם לשלוח אלייך סיור ממונע?
אני מלא אמונה
שלא יגיע ולא יחזור
פצע שחור.. פצע שחור..

אנא החלש עוצמת אותותייך
אמירי הברושים
לעת ערב לשווא לואטים שמך
וכוכב הצפון הבודד
אנה ינווט את צבא עגלותייך
לאן, הוא יוביל בהם את?
אנא עצום את עיניך
עכשיו אני שומע, רות
אתה יכול סופית למות
אב שכול אני כבר לא מרגיש
דמעות החורף עליך יגידו קדיש

* ענתבי, שוּר- 'חלום עקבותיך בגן' : על אמונה וכפירה בשלושה שירים לאברהם חלפי'. משיב הרוח, יד (תשסד), 65-69.   (תודה לשוּר ענתבי). 







יום שני, 2 בינואר 2017

כל החומות הגבוהות




כל החומות הגבוהות
אביב גדג'


אני כותב על הקירות כדי שלא יפלו
אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו
הלכתי אחרי קסם זול
פולחן של צער וספק ואני לא מתחרט
אני לא מתחרט
אני לא מתחרט כל שקר שאמרתי היה אמת
הלכתי לסוחר הרגשות
גם לי מגיע להיות מאושר
גם אם זה רק לכמה דקות
לכמה דקות...

אל תשאיר אותי מאחור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף

הלכתי אחרי קסם זול
פולחן של צער וספק
אבל שוב יורד הלילה ואני כל כך רעב
אני כל כך רעב
אני כותב על הקירות
על השולחנות ועל הכיסאות ועל כף היד

בחושך הצר הזה
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
תן לי מחסה מהקור
עד שיקלו המים
עד שכל החומות הגבוהות יתפוררו
עד שיקלו המים
עד שנגיע אל החוף


הקצב של 'כל החומות הגבוהות' אחיד בעיקרו או ברובו. פעמה קצובה. אפשר למצוא את סוג הקצב הזה בכמה וכמה שירים של אביב גדג'. באלבום הנוכחי בשיר הנושא, 'שרף אורנים', למשל.  באלבומים קודמים ב 'נחש בעשב', או באופן קצבי יותר ב 'עיר בלי זיכרון'. הפעימה הזו מהדהדת, סימני הפיסוק שלה מודגשים. יש לה כוח רב.

למרות שהשיר אישי מאוד, ומתייחס למסע היחלצות ממצוקה, חסך וחוסר ודאות, לעבר  קרקע מוצקה, מתבקש למצוא  בכותרת  עצמה התייחסות גם למצבים אוניברסליים/קולקטיביים. החומות הגבוהות הן דרכו של אדם לשמור על עצמו מפני סכנות, לעתים תוך ניכור, דחייה, התבדלות וכו'. לעתים זה צורך קיומי, לעתים התכנסות מיותרת ומצמצמת, או אף אלימה.  קולקטיבים/עמים יכולים להתנהל באופן דומה. לבנות חומות של שבטים, גזעים, דתות. ליצור חיץ, זרות, ניכור, בדלנות, תוך הפנית עורף לקדמה ולשינוי.

אם לחזור לאישי, הפתיח בבית הראשון- 'אני כותב על הקירות כדי שלא ייפלו', מצביע על הכתיבה כמשענת, כשומרת, כתומכת . הכתיבה תומכת בקירות, בלעדיה הם רעועים.  היא צורך קיומי, כוח מרפא, אך גם יצירתי, מרחיב, בונה עולם.  כך גם בהמשך, בשמירה על דיאלוג עם המתים והנעדרים, מתאפשרת ההמשכיות, הממשיות, הנוכחות, מתאפשר הקיום. גם מתים יכולים להיעלם, ואתם גם צדדים של עולם פנימי, של חיוּת.

היכולת לשרוד תקופה של מצוקה, רעב וחוסר וודאות מתמשך, יכולה לעבור דרך חיפוש אחרי רפואות ומקסמים למיניהם. בחלקם 'זולים', פולחניים, מסחריים. הם מספקים תקווה, נחמה, או אשליה, גם אם רגעית. אפשר להתייחס לצורך הזה בהבנה, בסלחנות-  "אני לא מתחרט, כל שקר שאמרתי היה אמת", או "גם לי מגיע להיות מאושר, גם אם זה רק לכמה דקות".

התנועה מכוונת לאופטימיות - יכולת להיעזר, למצוא "מחסה מהקור", בדרך להגעה עתידית אל חוף מבטחים, לאחר התפוררות החומות, לאחר ש "יקלו המים".

'כל החומות הגבוהות ' מצוי בצדק במרכזו של 'שרף אורנים' המופתי  כולו. הרצף של  'שרף אורנים' השיר, 'נשמות מנייר', ו 'כל החומות הגבוהות' הוא שיאו, וכולו מתייחס גם אפית למצב האנושי, למצב האדם. ומצבו  לא משהו. עם זאת כרוכה בו גם  נימה של תקווה ואמונה. לאפשרות קיצו של המבול.  לקריסת החומות. 

השיר מוגש באופן מזהיר, ובעיבוד פנטסטי, על הליווי הקולי הכמו מקהלתי,  כלי המיתר, המפוחית של אהוד בנאי, הפסנתר של שלומי שבן ועוד. לא נפרט את כל השותפים הרבים ליצירת האלבום בכלל, ו ל 'כל החומות הגבוהות' בפרט. ניתן למצוא אותם בטקסט הנלווה לאלבום.  כדאי ומומלץ  למצוא את קופסת הבונוסים  בה מוקלטת גם סקיצה ביתית, וגם גרסה מפורקת לערוצים. 



יום חמישי, 25 בפברואר 2016

Small Poppies



Small Poppies
Courtney Barnett

I stare at the lawn, it's Wednesday morning
It needs a cut but I leave it growing
All different sizes and all shades of green
Slashing it down just seems kind of mean
In a way it's a a shame you get a way
Thinking it's just a game
Who am I to deny myself a pawn for you to use?
At the end of the day it's a pain that I keep seeing your name
But I'm sure it's a bore being you

I don't know quite who I am, oh but man I am trying
I make mistakes until I get it right
An eye for an eye for an eye for an eye for an eye
I don't agree with that, why can't we just talk nice?

Oh! The calamity, I wanna go to sleep for an eternity
Who am I to deny myself a pawn?
Oh! The humanity I wanna disappear into obscurity
But I'm sure it's a bore being you

I don't know quite who I am, oh but man I am trying
I make mistakes until I get it right
An eye for an eye for an eye for an eye for an eye
I used to hate myself but now I think I'm alright

I don't know quite who I am, oh but man I am trying
I make mistakes until I get it right
An eye for an eye for an eye for an eye for an eye
I dreamed I stabbed you with a coat hanger wire

במבט לאחור על אלבומי 2015 נותר TPAB של קנדריק לאמאר בולט במעמדו הבכיר. עם זאת, נראה שאם בוחרים באלבום דרכים שיכול להיות מלווה שכיח יותר, אלבום הבכורה של קורטני בארנט יכול לזכות בתואר. יותר מכך, הוא מסתמן כאחד האלבומים החשובים של התקופה והעשור הנוכחי.

בהאזנה ראשונית יכולה להיווצר כעין רתיעה של שוויון נפש, מול מה שנשמע כסוג של spoken word המעורר את השאלה 'איפה המוזיקה' ?,  אולי כמו ששומעים לראשונה את בוב דילן, טום וייטס, לו ריד, או מאיר אריאל. האזנות חוזרות חושפות את היופי הרב, שרק הולך ומתעצם עם הזמן.

לכאורה אפשר לומר שבארנט זוכה לחיבוק עולמי מעצם היותה אישה. בהיסטוריה של הרוק יש מיעוט יחסי של נשים מובילות/גיטריסטיות/כותבות, המנהיגות הרכב רוק מובהק. אלא שההערכה אינה בחסד. בארנט היא קול ייחודי, שלמרות היותו שואב ממקורות מוכרים, הוא שונה וראשוני. 

Small Poppies , השיר הרביעי באלבום, הוא בלוז ארוך ונהדר, המתייחס  לתופעה הקרויה באוסטרליה- Tall Poppy Syndrom , ומתייחסת לנטייה להקטין אנשים מוכשרים ומצליחים לרמה ממוצעת, לרמה שלך. זוהי לא אזהרה מהיבריס, אלא תוצר של קנאה, הימנעות של יחיד או של  רבים  להתמודד עם הצלחה של אחרים. אפשר לומר שלעתים קהילות מעדיפות את הנורמה הבינונית ההומוגנית על פני כישרון והצלחה, כדי להימנע מלהכיר או להודות בקנאה או בתחרות.

תחת ההתייחסות הגלויה לנטייה לקצץ התבלטות של יכולת ויצירה, בארנט מתייחסת אולי לא רק למצליחים וכישרוניים החשופים לתופעה אלא גם לבעלי נטיות או עמדות ודעות ייחודיות ושונות,  או לבעלי מאפייני אישיות מגוונים ("מידות שונות, וגווני ירוק שונים" , של הדשא הגדל בחצר אותו היא נמנעת מלקצץ..) המאיימות על תפיסת העולם של הכלל או של יחידים. מה שתואם התייחסות כזו מגולם במשפט "נהגתי לשנוא את עצמי, ועכשיו חושבת שאני בסדר".

למרות ההסתייגות שלה מנקמות בסגנון "עין תחת עין" וכו', היא בהחלט כועסת, ומתייחסת למבקרים דעתניים, או סוכנים חברתיים למיניהם , הנוטים שלא להכיר בכישרון ונוטים לפסול או להקטין שונות ומתריסה כנגדם- "אני בטוחה שמשעמם להיות אתה". היא מסיימת  בשורה חריפה יותר- "חלמתי שדקרתי אותך בקולב מעילים", כמי שאומרת- בשירים, או בחלומות, אני מרשה לעצמי לנקום או לנטור טינה שכזו. שם מותר לי, או לאחרים.

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

Love In Vain


Love In Vain
Robert Johnson

And I followed her to the station, with her suitcase in my hand
And I followed her to the station, with her suitcase in my hand
Well, it's hard to tell, it's hard to tell, when all your love's in vain
All my love's in vain

When the train rolled up to the station, I looked her in the eye
When the train rolled up to the station, and I looked her in the eye
Well, I was lonesome, I felt so lonesome, and I could not help but cry
All my love's in vain

When The train, it left the station, there was two lights on behind
When the train, it left the station, there was two lights on behind
Well, the blue light was my blues, and the red light was my mind
All my love's in vain
Uumh, Willie Mae, Uumh ,Willie Mae , Uumh uumh, all my love's in vain


לא שכיח לשיר ולנגן בלוז בלא לשמע חקייני או מנייריסטי. לאבנים המתגלגלות, על השירה של מיק ג'אגר, הבלוז הוא טבעי, אורגני, לאורך רוב שנות פעילות של הלהקה, וודאי בתקופה בה יצא  Let It Bleed.

Love In Vain של רוברט ג'ונסון בגירסת הסטונס הוא דוגמא טובה לכך. הביצוע הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה והם הרבו  לנגן אותו בהופעות.

טקסט השיר הוא כולו כאב של פרידה המתואר בפשטות  של תסריט מדויק  עם מאפיינים סימובליים של פרידה- נשיאת המזוודה, תנועת הרכבת אל התחנה, המבט הישיר בעיניים, התרחקות הרכבת ופנסיה האחוריים. ג'אגר וריצרדס שינו מילים פה ושם- הרכבת "נכנסת" אל התחנה ולא מתגלגלת אליה, האור הכחול המתרחק הוא "הבייבי שלי" ולא "הבלוז שלי". (כך באלבום, אם כי בהופעות, חלקן מוקלטות,  ג'אגר שר  לעתים "הבלוז שלי"). הם גם ויתרו  על הפניה המכוונת של ג'ונסון  אל חברתו לשעבר Willie Mae  (בבית האחרון).

ההקבלה בין האור האדום הוא לתודעה, הנפש, המחשבה  (mind), נותרה. The Red Light Was my Mind .    
אפשר לחשוב בהקשר לכך על  Yesterday  שיר שטעון כמובן אמוציונליות מופגנת יותר, וממש אינו בלוזי בסגנונו, אבל כן בנשמתו. כאן ממוקד הטקסט יותר בתגובה הרגשית ופחות בתיאור הכרונולגי של רגעי הפרידה.  Yestarday מנסה לפרק את הכאב והעצב לגורמים, ומתייחס לפתאומיות, לחוסר האונים, לאשמה, לכעס. את האור האדום המשתלט על הנפש אפשר להקביל ל 'צל תלוי מעלי', או ל 'אני לא חצי מהאדם/גבר שהייתי'.

למרות שהמספר הוא כביכול אדם בוגר, יש המייחסים את השיר למותה הפתאומי של אמו של מקרתני בהיותו נער. מקרתני עצמו התייחס לכך בשנים האחרונות, והודה שכיום הוא מבין שהשיר הוא על אמו.