יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

The Ship Song


The Ship Song
Nick Cave

Come sail your ships around me
And burn your bridges down
We make a little history, baby
Every time you come around

Come loose your dogs upon me
And let your hair hang down
You are a little mystery to me
Every time you come around

We talk about it all night long
We define our moral ground
But when I crawl into your arms
Everything comes tumbling down

Come sail your ships around me
And burn your bridges down
We make a little history, baby
Every time you come around

Your face has fallen sad now
For you know the time is nigh
When I must remove your wings
And you, you must try to fly

Come sail your ships around me
And burn your bridges down
We make a little history, baby
Every time you come around

Come loose your dogs upon me
And let your hair hang down
You are a little mystery to me
Every time you come around

ב הרצאה שנשא על שיר האהבה, הדגיש ניק קייב את היותו כזה הכרוך גם בסבל או עצב, אחרת כשיר הוא חוטא לאמת ומטעה. עליו לחבק קודם כל את הפוטנציאל לכאב. הוא אף פעם איננו ממש שמח. קייב מתאר את שיר האהבה כמימוש אלוהי (מושג האלוהות עובר אצל קייב תהפוכות ושינויים, ונראה שכיום הוא יותר מתחייב עליו כערך סימבולי של אמת, נעלות ונשגבות, ולאו דווקא כשייך לדמות קונקרטית). מימוש זה , דרך הכתיבה, הנו המניע הראשוני והעיקרי עבורו ככותב.
מות אביו כשהיה בן 19 הוביל אותו לדבריו, להעמקת השימוש בשפה, שהייתה עבורו כאמצעי מרפא. היא משמשת עבורו ככזו גם בנסיבות אחרות השייכות לקשרים שונים, שהרי במקום בו יש שניים או יותר, קיימת שפה.
שיר האהבה מושפע מרוח הגעגוע, הכמיהה, של ילד לאמו, של אוהב לאהובתו, של האוהבת לאהובה.
בכותבים השייכים לתרבות הרוק רואה קייב בבוב דילן, ליאונרד כהן, ואן מוריסון, טום וויטס, ניל יאנג או פי ג'יי הארווי, ככאלו הכותבים ברוח זו.
במובנים אלו The Ship Song הוא מייצג אופייני של שיריו.
השיר מתאר קשר בלתי אפשרי, הניתן לפירוש או להבנה מזוויות שונות של מציאות, ועוסק בקונפליקט הנלווה לו, לכל אורכו. המתאר קורא לאהובתו להשיט את ספינתה סביבו, ולשרוף את הגשרים שלה. ניתן להסביר שורות אלו, החוזרות בהמשך, כקריאה לסוג התמסרות טוטאלי, גם אם רגעי. ההתמסרות דורשת ביטול כבלי מציאות שונים, או מחוייבויות , אשר מונעות או עומדות כנגדה. אולי יש לה בן זוג אחר (או שלו..) , אולי נשואה, או אולי שוב ושוב ניסו בעבר לממש אהבה ללא הצלחה, אולי היא דמות משייטת המתקשה לעגון ולהוות חוף מבטחים. עדיין, המפגש סוחף אותם שוב ושוב לפסגות מיוחדות- "היסטוריה קטנה, כל פעם שאת מגיעה".
גם הבית השני, מתאר קריאה דומה לשחרור בשורות מקבילות- "שחררי את הכלבים שלך אלי, תני לשיערך ליפול"- אלו מייצגים שוב את שחרור הכבלים, שבירת הסדר, נינוחות, ייצריות. הוא תוהה עדיין על חידתה, היא מסתורית עבורו כל פעם שהיא מגיעה.
"דיברנו על כך כל הלילה, הגדרנו את הבסיס המוסרי שלנו, אבל כאשר אני זוחל לזרועותייך, הכל מתדרדר". שורות אלו תומכות בהיות הקשר באזור הלא מוסרי בהתאם לתפיסותיהם, אולי סביב מחוייבויות אחרות, אולי סביב ההכרה במגבלות וחוסר האפשריות. אלא שההכרה המוסרית אינה עוצרת את הסחף הרגשי והייצרי עבור שניהם. פניה מתעצבות, כאשר מגיע הזמן להפרד. הוא חייב להסיר את כנפיה, אבל היא חייבת לנסות לעוף. במשפט זה מנוסחת גם ההכרה בצורך לשחרר. הוא מכיר בחובה שלה ללכת, ואולי אף מבין זאת כהכרח.
האלבומים של קייב נחלקים בחלוקה גסה לכאלה שהם יותר בועטים ומחוספסים מוזיקאלית, לבין אלו ה"רכים" יותר . The Good Son שייך יותר לקטגוריה השניה. הוא יצא לאחר Tender Prey הקלאסי, אשר מנוגד לו מאוד באופיו. קייב ספג ביקורת בזמנו על הפנייה הרכה הזו, שנראתה גם פופולארית יותר (האלבום הוקלט בתקופת ברזיל של קייב, כשהיה נשוי לאישה ברזילאית). זוהי תפיסה מוטעית שאינה מתייחסת לטקסטים, אשר גם באלבום זה, כמו באלבמים "רכים" אחרים כמו Murder Ballads או The Boatman's Call , הם אפלים, לא קלים, וכואבים. כיום אין עוררין רב על כוחו וייחודיותו של האלבום.
הוידיאו הרשמי של השיר, כמו גם הצילום על העטיפה, כוללים ילדות לבושות לבן. יפות, זכות, טהורות. גם שם האלבום, הילד הטוב, מתייחס אולי לטוהר זה. נראה שכמו הניגוד שבין המוזיקה המלודית לטקסטים, כך גם הניגוד בין טוהר הילדות והבן הטוב, לעולם פנימי שבו גם כאב, זעם ,ייצריות, עצב, געגוע, בדידות. ניגוד זה ניתן לראות במילות The Good Son , שיר הנושא עצמו.
הזרעים הרעים מופיעים כאן עם בליקסה ברגלד, השותף גם לדואט הנהדר ב-The Weeping Song הקודם לשיר.
כאן הביצוע מהאלבום (אפשר לשים לב לליווי הקולות ההרמוני היפה בפתיחה), ולאחריו בליווי פסנתר בלבד.



יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

מה לך יחידה


מה לך יחידה
מילים: שלמה אבן-גבירול
לחן: ברי סחרוף, רע מוכיח
....
מה לך יחידה תשבי / דוּמם כְּמלך בַּשְּבי.
כנפי רְננים תאספי / וכנף יגוֹנים תסחבי?
כמה לבבך יאבל / כמה דמעות תשאבי?
דבקת ביגון עד אשר/ קבר בתוכו תחצבי.

דֹמי יחידתי לאל / דֹמי ואל תֵעָצבי.
עִמדי וצַפִּי עד אשר / ישקיף ויֵרֶא יושְבִי .
סִגרי דלָתֵך בעדך / עד יַעֲבָר זעם חֲבי.
יֵקל בעיניך מאד/ אם תצמְאי או תרעֲבי.
יֵרֶב שכרך עד מאד / ובאחריתך תיטבי.
הִנָּזרי מאַחֲרי תבל / ואל תתערבי!

יש מידת אופטימיות מנחמת ומחממת לב, במחשבה על כך שמילות שיר של משורר אשר שיריו היו ספוגים בכיסופים לארץ ישראל וחייו היו רוויי סבל ומדנים, זוכות אלף שנה לאחר מותו, ללבוש בדמות שיר רוק קצבי סוחף, אשר מעורר קהל לרקוד ולשיר. אבן- גבירול אמור היה לרוות נחת ללא ספק. סביר להניח שהאזנה ראשונית או חסרת ביאור נוטה באופן טבעי שלא לתרגם בהכרח את כוונת המשורר המקורית, אלא ליצור תבנית חוויה מעט שונה במהותה.

מה שנחווה אולי ברמה המיידית כפניה אל אהובה או בת, הוא בעצם פניתו של אבן-גבירול אל נפשו שלו (הלחן הוא לעשר השורות הראשונות של שיר ארוך בהרבה, ואשר שורותיו האחרונות הן בערבית). הרקע- עזיבת עיר מגוריו, ומעבר לעיר אחרת. בגירסא אחת מדובר בעזיבת סרגוסה, עירו, לאחר ריבוי סכסוכים ותחושת נידוי, מס' שנים לאחר מות פטרונו יקותיאל (כמשורר ופילוסוף, וכמנהג התקופה, בקרב יהודים ואחרים, נתמך כלכלית וחברתית בידי פטרון). בגירסא אחרת, מדובר בעזיבת גרנדה, אליה עבר מסרגוסה, וגם אותה עזב באכזבה ובכעס. הגירסא השניה נתמכת על ידי הבעת טינה כללית יותר, המופנית כלפי יהדות ספרד בכלל בשיר.

חייו של א"ג לא היו קלים בלשון המעטה. נולד במלגה, בן יחיד, אביו נפטר בהיותו צעיר. סבל ממחלת עור קשה, היה קטן קומה, והיה שרוי במצב כלכלי ירוד. הוא מת צעיר (בולנסיה בסופו של דבר), באמצע שנות השלושים לחייו, או בתחילתם. עם כל אלו- היה גאון ופורה ביותר, וכתב באינטנסיביות רבה- שירת קודש וחול, פיוט וחיבורים פילוסופיים. החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, כשהוא חש כבר בן שש-עשרה כאדם קשיש ("והנני ושש עשרה שנותי-/ולִבּי בָן כְּלֵב בֶּן השמונים").
כאמור, הפנייה היא לנפשו שלו המתלוננת, המדוכאת ושרויה ביגון כמלך בשבי. הוא נוזף בה וקורא לה לשוב ולפתוח את כנפי השמחה, ולהמעיט באבל ובדמעות בהם טובעת. הוא מפנה אותה לאל, לכוחו המיטיב וליכולתו. במבט אופטימי הוא מקווה לשכר ואחרית ימים טובה. הוא קורא/מצווה עליה לבל תתערב ותמתין באמונה לזמנים אחרים.
מעניינת פניה זו אל ה- נפש. מתבקשת עקב כך התייחסות בלשון נקבה. ייתכן שסוג זה של פניה/דיאלוג היה מקובל אז, בשירה, ואולי גם מחוץ לה. עם זאת, נראה שאופן הפנייה, בלשון נקבה, משרת אולי את הדגשת הפונה אל עצמו כמי שלוקח אחריות, כהורה, כאב. הוא מגייס גם דמות אב נוספת, או אולי עיקרית עבורו- האל. שני אלו- מעין עצמי המקל, מרגיע ומעמיד גבולות, והאל, מהווים משענת פנימית, אל מול המצוקה בה שרוי היה א"ג.
המשך הטקסט מפרט את כיסופיו לארץ ישראל, גם לאור מיאוסו מספרד ( שימי ספרד אחרי/גוך ואל תתעכבי/עד תדרכי צען וגם/בבל וארץ הצבי/שם תדרכי כל עז,ושם/תנשאי תשגבי). בבית האחרון (שחלקו כאמור בערבית) משתחרר כעסו והוא מטיח "אש וגופרית" ומשאלות הרס באויביו ויריביו.
....

הקצב הסוחף של הלחן והעיבוד מצוי כבר בריף הפתיחה הנהדר שלו, המהווה פתיח ונושא חוזר בהמשך. מכאן, הגלישה היפה אל הקצב והתיפוף הדומיננטי של מוכיח. סחרוף שר בפיסוק אופייני, כשהלחן ואופן השירה מדגישים יפה את השיחה הפנימית של המחבר עם עצמו, על הניואנסים שבה. ברקע בולטים ליווי כלי המיתר, כלי הנשיפה הקצביים, והשתלבות קולו של שי צברי בחלק השני.
מנגנים בשיר- אורן קפלן בגיטרה ספרדית, איל תלמודי בקלרינט, יאיר סלוצקי בטרומבון, ספי ציזלינג בחצוצרה, עופר פלד בסקסופון, גליה חי בכינור ובויולה, איתמר דוארי בכלי הקשה, ושי צברי כאמור בקולות.
יצירה זו של סחרוף ומוכיח (שיא נוסף ליצירה המשותפת שלהם), ופרוייקט אדֻמי השפתות כולו (בהפקת ניצן זעירא), בהחלט מממשת שכר רב עד מאד, ואחרית שהיטיבה עם אבן גבירול, בהוסיפה נדבך נהדר לשירתו.

מקורות:
טקסט פרופ' חביבה פדיה בחוברת אלבום אדֻמי השפתות.
"מסע בתחנות חייו של אבן גבירול"- שרה כץ.

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

The Pilgrim; Chapter 33


The pilgrim; Chapter 33
Kris Kristofferson

See him wasted on the sidewalk in his jacket and his jeans
Wearin' yesterday's misfortunes like a smile
Once he had a future full of money, love, and dreams
Which he spent like they was goin' outa style
And he keeps right on a'changin' for the better or the worse
Searchin' for a shrine he's never found
Never knowin' if believin' is a blessin' or a curse
Or if the goin' up was worth the comin' down

CHORUS:
He's a poet, he's a picker
He's a prophet, he's a pusher
He's a pilgrim and a preacher, and a problem when he's stoned
He's a walkin' contradiction, partly truth and partly fiction
Takin' ev'ry wrong direction on his lonely way back home

He has tasted good and evil in your bedrooms and your bars
And he's traded in tomorrow for today
Runnin' from his devils, Lord, and reachin' for the stars
And losin' all he's loved along the way
But if this world keeps right on turnin' for the better or the worse
And all he ever gets is older and around
>From the rockin' of the cradle to the rollin' of the hearse
The goin' up was worth the comin' down

CHORUS:
He's a poet, he's a picker
He's a prophet, he's a pusher
He's a pilgrim and a preacher, and a problem when he's stoned
He's a walkin' contradiction, partly truth and partly fiction
Takin' ev'ry wrong direction on his lonely way back home
There's a lotta wrong directions on that lonely way back home

ב-נהג מונית של מרטין סקורסזה, מוכרת הסצינה בה מנסה בטסי (סיביל שפארד), לפענח את דמותו של טראביס (רוברט דה-נירו), דרך התייחסות לשירו של קריס קריסטופרסון. הדיאלוג מתנהל כך-
בטסי: "אתה יודע מה אתה מזכיר לי?"
טראביס: "מה?"
בטסי: "את השיר הזה של קריס קריסטופרסון"
טראביס: "מי זה?"
בטסי: "כותב שירים, (וממשיכה בציטוט) הוא נביא, הוא סוחר סמים, חלקו אמיתי וחלקו דימיוני, הוא סתירה מהלכת"
טראביס: "את אומרת את זה עלי?"
בטסי: "אני מדברת אל מישהו אחר?"
טראביס: "אני לא סוחר סמים, אף פעם לא הייתי"
בטסי: "או לא, רק הקטע של הסתירה ".


בסצינת המשך קונה טראביס לבטסי את התקליט- The Silver Tongued Devil And I . כשהוא מגיש לה אותו, טרם שהיא יודעת שהוא לוקח אותה לסרט פורנו, היא שואלת אם שמע אותו. טראביס עונה שלא, הוא לא מתמצא בזה, והפטיפון שלו מקולקל, אבל שישמח לשמוע אותו איתה. בטסי אומרת שאינה יכולה ללא מוזיקה.
פול שרדר כתב את התסריט ל"נהג מונית", אבל נראה שסקורסזה, חובב מוזיקה נלהב (*), אחראי למחווה הזה לקריסטופרסון. זמן מה קודם לכן הוא סיים את "אליס לא גרה כאן יותר" בכיכובו. מודגש הניסוח בפי בטסי- "כותב שירים", ולא זמר או משהו דומה.
נהג מונית מקפל ומסנתז לתוכו נושאים רבים- גזענות, אלימות, הנהגות פוליטיות המתזמרות סיסמאות להמונים, מעמדות, ניצול נשים, טראומת וויטנאם, חיים בעיר הגדולה, וכמובן בדידות וניכור. עבור שרדר המונית היא מטאפורה לבדידות, כדבריו- "ארון המתים המתכתי הנוסע". כדברי טראביס (שרדר מצטט את תומס וולף)-
I'm God's Lonely Man .
לצד שורת הנושאים הרחבה, זהו גם סרט על גבריות, על זהות גברית, חרדות גבריות, ועל דמות האב. טראביס מציין את היותו לוחם מרינס, בניסיונו להתקבל לתחנת מוניות. לא ברור אם זו אמת, אבל מדובר בכרטיס כניסה גברי. חבורת נהגי המוניות, בחיקוי שכיח של חבורת גברים אופיינית, עסוקה לעתים בהתייחסות מבזה לנשים על מנת להאדיר את ביצועיהם. טראביס נראה להם ממבט חיצוני כמי ש"מבין בנשים". טראביס מנסה למצב עצמו כגבר למול בטסי, ונכשל, היא דוחה אותו. הוא מכשיל את עצמו כיוון שרואה עצמו "חסר ערך" כדברי שרדר. נשים נראות לטראביס קרות ומרוחקות. הן איגוד.
סקורסזה עצמו, בהופעת אורח, מכריח את טראביס להיות עד לבגידת אשתו עם גבר זר, "כושי". מקורה של גזענות, נרמז כאן, יכול להיות גם בחרדת סירוס גברית לבנה, למול הגבר השחור. סקורסזה מפליג בפנטזיות רצחניות ופלסטיות על מה שמאגנום 44 יכול לעולל לפני אישה או ל- woman's pussy .
הן בטסי והן אייריס (ג'ודי פוסטר כנערה הזונה), משרתות או חוסות תחת כנפי דמות אב כלשהי. בטסי תחת פלנטיין, המועמד הפלקטי לנשיאות, ואייריס תחת ספורט, הסרסור (הארווי קייטל). ספורט אוסף אותה בזרועותיו כאב רחום ומגן, ובאותה נשימה שולח אותה לשרת לקוחות, כשהוא מהלל את יכולתה "לעשות הכל" כדבריו. טראביס מנסה להיות אב אלטרנטיבי לאייריס, ומנסה לגאול את נשמתו דרך מרחץ הדמים המטהר שהוא עורך למען הצלתה. טראביס רואה בשני האבות הללו, פלנטיין, ולהבדיל,ספורט, אבות כוזבים ומתעתעים, והוא צודק כמובן.

קריסטופרסון, סוג של קאובוי, טייס הליקופטרים, שסיים כ"כותב שירים", כתב את The Pilgrim בהשראת שורה של דמויות גבריות, מוזיקאים יוצרים, שחקנים וזמרי מוזיקת קאנטרי בעיקר (אם רוצים לצרף דמות ישראלית, אפשר אולי לצרף את שמוליק קראוס כדוגמא אופיינית) . בטסי המצטטת את השיר באופן שאינו מסודר, מדגישה את הסתירה שבדמויות. את המאפיינים המנוגדים שלהן.
חלק מכוחו הרב של נהג מונית הנו בעיצוב הדמויות המרתק, כמו גם בהתאמת השחקנים אליהן. כל אחת מהדמויות מצטיירת בסופו של דבר כרבת פנים ורבדים, שצדדים ממנה משתקפים או מושלכים על האחר. המסר של שרדר/סקורסזה מדגיש את מרכבות האדם, כמו את חווית הבדידות האוניברסלית, גם אם עוצמותיה, ממדיה והשפעתה שונים אינדיבידואלית, בהתאם לנסיבות חיים ואישיות.
שרדר כתב את נהג מונית לאחר תקופה קשה של בדידות, חוסר שינה, שתייה והרס עצמי. אמירתו- טראביס זה אני, אולי מוגזמת כמובן, אבל משקפת את המסר- הוא יודע מה טראביס מרגיש.
כך, גם קריסטופרסון, בפתיח שלו לשיר אומר- "התחלתי לכתוב על קריס גנטרי, וסיימתי עם דניס הופר, ג'והני קש, דוני פריטס, פול סיבל, בילי פלוט, ג'רי ג'ף ווקר, ראמבלין ג'ק אליוט".. כולם כנראה נגעו וטעמו מהטוב ומן השטני, ברחו מהשדים שלהם ונגעו בכוכבים, נעו בין יצירות על זמניות, לבין הרס עצמי. לצד הסיכום שלו כי, העלייה מעלה הייתה שווה את הירידה מטה, בעצם הוא רוצה אולי גם לומר- כתבתי על עצמי..

(* סקורסזה ביים את ה- Last Waltz , המופע האחרון של ה"להקה", את Shine A Light של הסטונס, ואת התיעוד הדוקומנטרי על בוב דילן - No Direction Home . ראוי עוד לציין את בחירתו המצויינת בברנרד הרמן להלחנת פסקול נהג מונית. הרמן שהלחין לטריפו, היצ'קוק, אורסון וולס ועוד, כתב מוזיקה נפלאה לסרט, ומת מייד עם סיום ההקלטות.)

כאן קריסטופרסון בביצוע המקורי, ולאחריו שתיים מן הדמויות הבולטות המוזכרות בפתיח שלו, מקדימות לביצוע משותף פטפוט רב חן על השיר..




יום ראשון, 11 ביולי 2010

Order 1081



Order 1081/david Byrne

A bomb went off this morning—raining bodies on TV
They are blaming the insurgents, they are blocking off the streets
And the smoke is rising slowly, from the barrel of a gun
The solution to disruption—Order 1081

Now the sunsets are incredible across Manila Bay
You can hear the bombers landing at the U.S. Air Force base
And somewhere in the distance, out beyond the setting sun
They will sign a proclamation—Order 1081

Now we live down by the water in a shack that’s made of wood
And the bankers need to huddle—so they need some extra room
We will find us somewhere better, there’s enough for everyone
Got a perfect explanation—Order 1081

I thought I ordered coffee but they gave me 7Up
Got to clear away these shanties and these ugly nipa huts
So the seeds of our great future, they can grow here when we’re done
And it’s clearly all because of Order 1081

For thirty days the rain fell, we were nearly washed away
The radio fell silent, nothing left to do but pray
And the senator he told us the guerrillas are on the run
And the reason they are hiding?—Order 1081

They are planting plastic flowers on the seaside esplanade
The Pope is speaking Spanish but we can’t hear what he says
Got to stop all this confusion, got to wipe away this scum
And the way to make it happen—Order 1081

It’s amazing that the soldiers somehow all know how to dance
It’s amazing how the soldiers keep the creases in their pants
Now it’s safe to walk the streets at night—a new world has begun
Ev’rybody’s sleeping soundly—thanks to 1081

בספטמבר 1972 העביר פרדיננד מרקוס, נשיא הפיליפינים, את הוראה/צו 1081 , אשר נכנסה לתוקף מס' שבועות מאוחר יותר. האקט נעשה בעקבות התגברות מחאה והתקוממות של סטודנטים באוניברסיטאות ברחבי המדינה וכן התארגנויות התנגדות אקטיביות של מורדים, חלקם קומוניסטים, בפיליפינים.
שורת ההוראות כללה אפשרות מעצר והחזקה במעצר ללא הגבלה עד להינתן הוראה אחרת . היא הפכה את מרקוס למפקד העליון של הצבא , ואפשרה לו כנשיא להיות אחראי גם על הממשלה, תוך כדי שמירה מחלטת על שליטת מפלגתו במוסדות השלטון. היא אסרה על התארגנויות מחאה פוליטיות, וקבעה קיום עוצר בין חצות לארבע בבוקר. קיומו של צו 1081 נמשך לאורך כל שנות השבעים. הוא נתקבל בברכה יחסית ע"י העם הפיליפיני לאור תחושת הכאוס וחוסר השליטה סביב אירועי המחאות התכופים. מרקוס ייצב את שלטונו והכלכלה הפיליפינית זכתה לפריחה במהלך המשך העשור. אלא שייצוב ופריחה זו הסוו שנות דיכוי של שלטון כוחני שעצמת ומממדי שחיתותו התבררו בהמשך השנים, גם לאחר נפילתו של מרקוס וצאתו לגלות.
ב- Here Lies Love מספר דיויד בירן את סיפור חייה של אימלדה מרקוס, אשת הנשיא, דרך רצף בן 22 שירים, כמעט כולם מושרים על-ידי נשים. אימלדה זו, נמשכה לחיי ראווה וזוהר, התחככה בשועי עולם, והייתה דמות מרכזית בשלטון מרקוס. בירן נמשך לדמותה בעקבות צפייה בסרט וכתבה על דמותה, בה צוין כי אהבה מוזיקת דיסקו ואף החזיקה אולם/מועדון ריקודים פרטי בניו-יורק. הוא בחר במס' מוקדים לספר את סיפורה, כשהמרכזי שבהם הוא הקשר המרכב והטעון שבין אימלדה לבין המטפלת שלה כילדה- אסטרלה. קשר זה, מייצג את הדיאלוג בין זו שטיפסה בסולם האצולה, הממון והכוח, לבין זו שנותרה כאחת העם.
חלק מכוחו ויופיו של האלבום המצוין הזה, מצוי בבחירת הזמרות והיכולת להפיק מהן את מלוא עצמתן. רובן נמצאות כאן במיטבן. כך נוצר גם קונטרסט מעניין בין קולה הרך והמרגש של נטלי מרצ'נט, לבין תוכן הטקסט המתאר את תהליך מתן פקודה 1081, החל מן הפתיחה – "פצצה הוטלה הבוקר וגשם של גופות בטלוויזיה"..לא ברור אם הפצצה היא זו של המורדים או בתגובת הנגד של הצבא. בכל אופן, המספרת, כנראה אסטרלה, מייצגת את ההסכמה של רוב אזרחי הפיליפינים להעביר את הוראה 1081 כצעד הכרחי, וההתייצבות לצידו אל מול הכאוס המשתלט. הסכמה גורפת זו התקבלה מאוחר יותר בפליאה ברחבי העולם.
גם בשורות הבאות, כמקבילה לניגוד שבין התוכן לבין קולה של מרצ'נט, שומר בירן על הניגודיות שבין האסתטיקה של "העשן המתמר באיטיות" (מקנה האקדח) או "השקיעות המרהיבות לאורך מפרץ מנילה" לבין קול נחיתת המטוסים/מפציצים בבסיס הכוח האמריקאי. הרמז כאן, הוא לשיתוף הפעולה האינטרסנטי בין משטרו של מרקוס לבין ארה"ב.
לאורך השיר חוזרת תמת הצורך לנקות את הפיליפינים מן ה"רפש", בעיקר זה האנושי.. באמצעות ניקוי זה, טען מרקוס, תתאפשר ההתפתחות הראויה לפיליפינים למדינה מודרנית בעלת כלכלה חזקה שפניה למערב, ושמארחת את האפיפיור בביקור היסטורי (בית שלפני אחרון). הבית האחרון מסיים במילות תודה לצבא המרשים במדיו המגוהצים. בזכות פקודה 1081 בטוח עתה להסתובב ברחובות, עולם חדש החל בו כולם ישנים בבטחה..
את Here Lies Love יצר בירן בעזרת פטבוי סלים (נורמן קוק), די ג'יי ומפיק בריטי. חלק מהשירים נכתבו גם במשותף, שיר זה על-ידי בירן בלבד. לבד ממרצ'נט שרות בו שרון ג'ונס, טורי איימוס, סינדי לאופר, סנטיגולד, ניקול אטקינס ואחרות..התזמור בכל האלבום עשיר מאוד, וכך גם ב- Order 1081 – לצד קלידים גיטרות וקולות, נוספים כלי קשת, חצוצרה, חליל, קלרינט, אפקטים ועוד.

יום שלישי, 18 במאי 2010

Out In The Cold

Out In The Cold
מילים ולחן: אסף אבידן

Oh, Tell me David, what have you done
Where has BatSheva's sweetheart gone
What's taken over? When is enough
When the going gets lonely – the lonely get rough
Oh, times have changes since you became king
Since that boy with a flute, that played with a sling
But you still fight from a distance, that sling in your hands
If anyone gets near you don't give them a chance
Oh pray. They have left you here in the cold
Oh, tell me David, with just one stone
You didn't really think Goliath is gone
Now there you go prancing up Jerusalem road
And that giant inside you is starting to get hold
Michelle's in the window, BatSheva's in bed
Jonathan left you, and Uriah's dead
Now I don't pretend to know night time from day
But If I were you,I'd have something to say
Oh pray.They have left you here in the cold

בימים אלו יכול להיות בולט Out In The Cold כשיר קינה על מצבה ההולך ומתבדל של מדינת ישראל. קשה שלא לראות בו משל על נטייה כוחנית מבודדת, הנשענת על רוחות עבר, של איומים גוליתיים. אבידן מתייחס לשיכרון הכוח של דוד המלך ופונה אליו בגוף שני.
"או,ספר לי דוד, מה עשית?" להיכן נעלם אהובה של בת-שבע? …מתי זה כבר מספיק?" . כאשר הדרך הופכת להיות בבדידות, הבדידות הופכת קשה..
"זמנים השתנו מאז הפכת מלך, מאז אותו נער מחלל, ששיחק בקלע".. אלא שאתה עדיין מחזיק בקלע ממרחק, ואם מישהו מתקרב אתה לא נותן לו סיכוי.
"או, תתפלל. הם השאירו אותך כאן בקור".
בעודך מתקשה להשתחרר מגוליית אתה צועד ומפזז בגאווה במעלה דרך ירושלים, והענק שבתוכך הולך ותופס אחיזה. מיכל עומדת בחלון, בת-שבע במיטה, יונתן עזב אותך, ואוריה מת.
והפונה ממשיך- "אני לא מתיימר להבחין בין לילה ויום", כלומר, איני מעמיד את עצמי כיודע כל או אחראי מחלט על האמת. אבל, אם הייתי אלוהים, היה לי משהו לומר..
"או תתפלל, הם השאירו אותך בקור"
בבית האחרון מדגיש הפונה, כי אולי דרכו זו של דוד רחוקה מלהיות דרכו של אלוהים, גם אם דוד משתמש בו כמייצגו. כאן גם, בהעמדת עצם התהייה על אמת, מבדיל הפונה את עצמו מדויד הרואה עצמו כנציג הידע עלי אדמות, ומצביע על אבדן היכולת לשאול שאלה ולפקפק .
Out In The Cold הוא מתוך Lucky Man/Poor Boy הנהדר (עם המוג'וס כמובן). בשיר עצמו בולט ליווי הצ'לו של הדס קליינמן, וקול הרקע המזוכך/כמו שמימי של מארינה מאקסימיליאן בלומין. כאן, בהופעה, קליינמן היא גם הקול המלווה.


יום ראשון, 21 במרץ 2010

God's Comic

God's Comic/Elvis Costello

I wish you'd known me when I was alive,I was
a funny feller
The crowd would hoot and holler for more
I wore a drunk's red nose for applause
Oh yes I was a comical priest
With a joke for the flock and a hand up your
fleece
Drooling the drink and the lipstick and
greasepaint
Down The carboard front of my dirty dog-collar

Chorus

Now I'm dead, Now I'm dead, Now I'm dead
Now I'm dead, Now I'm dead
And I'm going on to meet my reward
I was scared, I was scared, I was scared, I was
scared
He might of never heard God's Comic

So there he was on a water-bed
Drinking a cola of a mystery brand
Reading an airport novellette,listening to
Andrew Lloyd-Webber's requiem
He said before it had really began, "I prefer
"the one about my son
I've been wadding through all this unbelievable"
junk and wondering if I should have given
"the world to the monkeys

Chorus

I'm going to take a little trip down Paradise's
endless shores
They say that travel broadens the mind, 'till you
can't get your head out of doors

I'm sitting here on the top of the world
I hang around in the longest night
Until each beast has gone bed and then I say
God Bless and turn out the light

While you lie in the dark,afraid to breath and
you beg and you promise
And you bargain and you plead
Sometimes you confuse me with santa Claus
It's the big white beard I suppose
I'm going up to the pole, where you folks die of cold
I might be gone for a while if you need me

Now I'm dead, Now I'm dead, Now I'm dead
Now I'm dead, now I'm dead and you're all
going to meet your reward

Are you scared? Are you scared? Are you scared
?Are you scared
You might have never heard, but God's comic

את Spike , אלבום משנת 89' הקדיש אלביס קוסטלו לבדרן האהוב, באשר הוא. האלבום קרוי על שמו של Spike Jones , מוזיקאי קומי אמריקאי, שהעטה ז'אנרים מוזיקליים שונים בלבוש מבדר, והשתתף גם בקומדיות קולנועיות.
God's Comic אם כך, מאפיין את נושאו המרכזי של האלבום. ניתן לפרש את שמו הן כקומיקאי של אלוהים, או כקומיות של האלוהים.
דומה ששתי הדמויות הללו- הקומיקאי והאלוהים, משמשים בתפקידים דומים לאורך השיר. לשניהם קהל אוהדים/מעריצים, וסביב שניהם נוצר פולחן.
המספר הוא הקומיקאי המת. מילות הפתיחה מכוונות אל הצורך האנושי הבסיסי והאוניברסאלי בהכרה, והבולט או מוחצן כמובן אצל הבדרנים או המופיעים ואנשי הבמה . "הלוואי והכרתם אותי כשהייתי בסביבה" הן מילות הפתיחה. האדם מייחל להכרה גם לאחר מותו. הקומיקאי מתאר את יכולותיו והישגיו- "הייתי בחור מצחיק, הקהל שרק ושאג לעוד, לבשתי אף שיכורים כדי לזכות במחיאות כפיים, או כן, הייתי כהן דת קומי". המשך התיאור נוגע להיבט הפתטי של האיפור הנוזל, אולי העליבות, שמאחורי מסיכה קומית או תדמית זוהרת, הנואשת להכרה ומחיאות כפיים.
אלא שעכשיו הוא מת, הוא מספר, והגיע זמנו לתגמול על מעשיו. הוא מגיע למפגש עם אלוהים, בחשש שהלה לא שמע עליו מעולם. האל, שרוע על מיטת מים, שותה קולה של חברה לא ידועה, קורא ספר טיסה, ומקשיב ל"רקוויאם" של אנדרו לויד וובר. "אני מעדיף את זה שעל בני" אומר האל ( לויד וובר כתב את "ישו כוכב עליון").
כאן מחבר קוסטלו בין הצד הממוסחר של ווסט אנד וברודווי לבין חלק מאופיים של סמלי או מוסדות אמונה ודת. אלוהים אינו מאזין לרקוויאם של מוצרט או ורדי, למשל, אלא ללויד וובר, מאסטר המיוזיקל, שהפך גם את ישו להצלחה בימתית מסחררת. (לויד ובר עצמו גדל על מוזיקה כנסייתית, וכתב את הרקוויאם שלו לזכר אביו). אלוהים בתדמית פלייבוי השרוע במיטת מים של נהנתן, עם משקה קל (שגם הוא לא הדבר האמיתי..לא של קוקה קולה), קורא ספר טיסה זול, ושומע רקוויאם להמונים. יחד עם זה הוא אומר- "כשאני מבוסס דרך כל הג'אנק הזה, אני תוהה אם לא עדיף היה לתת את העולם לקופים".
המספר יוצא לתור בחופי גן עדן, עליהם אומרים, שהם מרחיבים דעתו של אדם, עד שאינו יכול להוציא ראש מהדלת..הוא יושב בפסגת העולם, מסתובב בלילה עד שהמפלצת האחרונה הולכת לישון, אומר "יברך אלוהים" ומכבה את האור.הוא פונה אל קהל שומעיו- "אתם ששוכבים בחשיכה, פוחדים לנשום, מתחננים, מבטיחים, מתמקחים ומתחננים, אתם המחליפים אותי לעתים בסאנטה קלאוס, אולי בשל הזקן הארוך, אני הולך מעלה אל הקוטב היכן שאתם מתים מקור, איעדר לזמן מה, אם תזדקקו לי.." .
קוסטלו מתאר את הדיאלוג הנואש עם כוח עליון- ממנו יראים, אליו פונים ומבקשים, את כוחו מאדירים, ועמו מנהלים יחסי שכר ועונש. הוא אף יכול להופיע בדמות מחופשת כסנטה קלאוס, מעין אליהו הנביא.. מתוך מצוקתו, מעדיף האדם להתחנן, להתחשבן ולנהל דיאלוג מאיים או נוסך ביטחון, עם דמויות מומצאות פרי דימיונו בהן הוא תלוי, מאשר להרגיש לבדו, בלתי נראה, חסר השגחה.
הקומיקאי, (אלוהים או הבדרן שלצידו?) זה המצר בתחילה על שלא הכרנו אותו כשהיה בשיאו, בעודו חי, מסיים את דבריו בבית האחרון, על רקע היעדרותו הזמנית, שוב במילים- "אם תזדקקו לי..". "האם אתם מפחדים"? (בעומדכם לפני יום הדין והתגמול הקרב), הוא שואל מעמדת כוח כביכול, "אולי על כך שלא שמעתם על הקומיקאי של אלוהים"?
את Spike הפיק יחד עם קוסטלו טי בון ברנט, וחברו לו שורה ארוכה של מוזיקאים- פול מקרתני, כריסי היינד, מארק ריבו ועוד. האלבום שזור בשלל סגנונות, כדרכו של קוסטלו. סגנון השיר הוא ג'אזי-קאברטי ומדגיש את הנגינה הנהדרת של ריבו בגיטרה ספרדית ובבאנג'ו. כאן השיר ובונוס נהדר נוסף מן האלבום- Satellite עם כריסי היינד.

God's Comic


Sattelite

יום חמישי, 11 בפברואר 2010

?Life On Mars

Life On Mars?/David Bowie

It's a god-awful small affair
To the girl with the mousy hair
"But her mummy is yelling "No
And her daddy has told her to go
But her friend is nowhere to be seen
Now she walks through her sunken dream
To the seat with the clearest view
And she's hooked to the silver screen
But the film is a saddening bore
For she's lived it ten times or more
She could spit in the eyes of fools
As they ask her to focus on

Sailors fighting in the dance hall
Oh man!Look at those cavemen go
It's the freakiest show
Take a look at the Lawman
Beating up the wrong guy
Oh man! Wonder if he'll ever know
He's in the best selling show
?Is there life on Mars

It's on Amerika's tortured brow
That Mickey Mouse has grown up a cow
Now the workers have struck for fame
Cause Lennon's on sale again
See the mice in their million hordes
From Ibeza to the Norfolk Broads
Rule Britannia is out of bounds
To my mother, my dog, and clowns
But the film is a saddening bore
Cause I wrote itten times or more
It's about to be writ again
As I ask you to focus on

Sailors fighting in the dance hall
Oh man!Look at those cavemen go
It's the freakiest show
Take a look at the Lawman
Beating up the wrong guy
Oh man! Wonder if he'll ever know
He's in the best selling show
?Is there life on mars

?" Was it Wakeman on the piano" שואל דיוויד בואי, כביכול כמי שמצפה לאישור, במהלך ראיון על יצירת LOM . זוהי שאלה רטורית כמובן. אי אפשר לחשוד שבואי אינו יודע שהיה זה ריק וויקמן (קלידן Yes לעתיד, שפיתח בהמשך גם קריירה עצמאית). הצליל הראשון ב- LOM הוא של פסנתר. וויקמן מאייר את השיר ואת Hunky Dory כולו בנגינת פסנתר בולטת ומרתקת.
לצד שם השיר, על עטיפת האלבום, משורבט בכתב יד Inspired by Frankie . עד כמה שזה ישמע מופרך, לידתו של LOM ב- My Way של פרנק סינטרה. השיר c'omme d'hbitude ,צרפתי במקור, זכה לשכתוב פרי עטו של פול אנקה שמסר אותו לביצועו של סינטרה. הלחן נמסר קודם לכן לבואי שכתב לו מילים וקרא לשיר- Even a Fool Learns To Love . גרסתו לא התקבלה ואנקה קנה הזכויות לשיר ועיצב לו לבוש משלו.
בספרו על התהליך אומר בואי- "השראה?..יותר סוג של נקמה..". LOM נכתב כתגובה, לאחר שבואי שמע את גרסת אנקה/סינטרה. השיר שואב מהאקורדים של My Way, ומגיב אליו בתכנים.
מיק רוק אשר ביים את הסרט ל- LOM (כאן למטה), אמר שאינו יודע למה התכוון בואי בטקסט שכתב ואינו בטוח שבואי עצמו יודע. ואכן, השיר מתפתל ושופע אסוציאציות, ציטוטים ואזכורים, ונראה לכאורה כעין זרימה מחשבתית קשה לפענוח. גם אם אי אפשר להתיימר לנסח פרשנות מגובשת מלאה וכוללת, נראה שכן ניתן לצאת מתוך נקודת הנחה על כוונה ברורה של בואי, ומכאן גם לנסות להבין, לפחות משהו מרוחו.
ברקע הכללי- בואי עוסק באינטראקציה האישית עם התרבות בכלל, ועם זו האמריקאית בפרט, במוזיקה ובקולנוע . באלבום כולו, הוא מתייחס למגוון גיבורי תרבות, ולחלקם אף מקדיש שירים. במוזכרים ישירות או בעקיפין, ניתן למנות את- דילן, וורהול, לנון, סינטרה, מיקי מאוס ומחתרת הקטיפה.
אלא שהמוצא,הפתיח בשיר עצמו מרוכז באישי, בפרטי. נערה נקלעה לרומן קטן ו"נורא". היא אף אולי בהריון כיוון שאמה צועקת "לא" ואביה שולח אותה מהבית. החבר שלה אינו נראה לעין. נעלם. כל המשך השיר נובע מתוך אותה מצוקה, פגיעה, עלבון, ריקנות, בדידות. תחושות אלו ודאי לא נולדו רק באותו אירוע או רומן, אלא כנראה מלוות אותה לאורך חייה.
הנערה נמלטת אל חלומה השקוע, בנקודת תצפית נוחה, אל מסך הקולנוע. אלא שהסרט משעמם באופן מעציב, כיוון שהיא חייתה כבר פי עשר ממנו. מה הוא יכול כבר להוסיף לה או למלא עבורה. המשאלה שהמדיה תביא מזור למכאובה מתבררת כאשליה. כך, בתחושת מיאוס, עם האכזבה מהחיים, או מהפתרונות המשלים שהם מנסים לספק עבורה, אפשר לפנות ולשאול- האם יש חיים על המאדים?
בואי מכוון את חיציו אל "מצחה המעונה של אמריקה" בה מיקי מאוס הפך לפרה, אולי פרה חולבת, מזומנים. כסף הוא שם המשחק, והוא המטרה המקודשת. אסקפיזם ממציאות עגומה או מעולם פנימי מסוכסך מוצאים בתרבות הבידור מענה אפשרי, וזו נכונה לספק כל ממסך או מסכך אפשרי.
גם העובדים שובתים למען התהילה, לאחר שלנון, שר מעט קודם לכן ל"גיבור מעמד הפועלים", והוא (לנון) נמכר היטב שוב..
הנערה יכולה לירוק בעיני השוטים המבקשים ממנה להתמקד ב- "מלחים נלחמים באולם הריקודים.." (רמז לסינטרה משחק מלח ורוקד עם ג'ין קלי? סינטרה שוחרר משירות צבאי במלחמת העולם, וספג ביקורת ציבורית. בואי אולי רומז לאבסורד מסוים על כיכובו ותהילתו בתפקידי מלח..) , "ראו את אנשי המערות הללו הולכים (שורה אותה נטל בואי משיר אמריקאי), זהו המופע הביזארי ביותר.."
בשורות "ראו את איש החוק מכה את האדם הלא נכון, תוהה האם ידע אי פעם שהוא במופע הנמכר ביותר.." אפשר למצוא מבט עתידי אל עבר תרבות הריאליטי, דרכה משמעות המציאות אינה חשובה כמו מידת הרייטינג שלה. כאן מונח כבר שיא מיאוס ומנוסחת התהייה- "האם יש חיים על המאדים?"
LOM ממבט זה הוא אם כן כתב ביקורת על ניכור וזרות ביחסים בין הורים לילדיהם, ועל נטייה לאסקפיזם מעוור, זה שגם אינו מהווה מפלט ממשי לקשיי הקיום ולמציאות מאכזבת. אסקפיזם הוא יעיל, כשהשימוש בו הוא במינון סביר, ובאפיקים הראויים.

בנוסף לוויקמן שותפים ל- Hunky Dory גם הגיטריסט הנהדר מיק רונסון, הבאסיסט טרבור בולדר, המתופף מיק וודמנסי, והמפיק קן סקוט. לבד מוויקמן, המשיך צוות זה כולו את המסע למאדים עם זיגי והעכבישים שנה מאוחר יותר.
בשנה הבאה ימלאו 40 שנה ליציאת Hunky Dory , אלבום שבו אין רגע אחד חלש או בינוני. דומה שבחלוף השנים מאום לא דהה מן הברק והרלוונטיות שלו. להיפך..
אנקדוטה נוספת- לאחר האקורד המסיים, סטייל Day In The Life , של השיר, אפשר לשמוע בשקט המשתרר צלצול טלפון.. ההקלטה לא הייתה מבודדת דיה והוחלט להותיר זאת כך? קול המציאות חדר? או פשוט הופיעה שיחה מכוכב אחר..?




כאן גם גירסת הסרט המקורי המוגבל להעברה-
http://www.youtube.com/watch?v=v--IqqusnNQ

יום ראשון, 10 בינואר 2010

As I Went Out One Morning


As I Went Out One Morning/Bob Dylan

כשיצאתי בוקר אחד
לנשום את האוויר בסביבת טום פיין *
איתרתי אותה עלמה יפה
שתמיד הלכה בשרשראות
הצעתי לי את ידי
היא לקחה אותי בזרועי
ידעתי מיד
היא התכוונה להרע לי

"עזבי אותי ברגע זה"
אמרתי לה בקולי
אמרה היא, "אבל איני רוצה"
אמרתי אני, "אבל אין לך ברירה"
"אני מבקשת ממך אדוני", היא התחננה
מזוויות פיה
"אקבל אותך בחשאי
ויחד נטוס דרומה"

באותו רגע, טום פיין עצמו
הגיע במרוצה מעבר לשדה
צועק על בחורה נחמדה זו
ומצווה עליה לסגת
ובעודה מרפה את אחיזתה
רץ טום פיין מעלה
"אני מצטער, אדוני",אמר לי, "אני מצטער על מה שעשתה"

* במקור נכתב בשיוך – around Tom Paine's , כלומר אולי בהקשר לטקס והפרס על שמו של פיין (כפי שיפורט בהמשך) למשל, או לסביבת הפסל שלו בפארק אליו יצא לשאוף אויר..
(זהו תרגום חופשי, כל הערה או הארה לגבי דיוקו ורוחו תתקבל בברכה..)

Bob Dylan-As I went Out One Morning


בדצמבר 1963 הוענק לדילן פרס זכויות אזרח על שם טום פיין (לוחם הצדק, השוויון והדמוקרטיה מהמאה ה-18, ממנהיגיה הרוחניים של המהפכה האמריקאית, כתב חיבורים בולטים) . במהלך הטקס נשא נאום.. לעגני וציני..בשלב מסוים אמר, שהוא יכול לחשוב שמשהו ממה שלי אוסוולד (רוצח ג'ון קנדי. הרצח קדם לאירוע זה במס' שבועות) חש ,קיים אולי גם בתוכו. לא שזה אמור כמובן להוביל אותו לרצח, אבל, משהו מהתחושות מובן לו . תגובות הבוז גרמו לו לסיים את דבריו בעוד מס' משפטים ולרדת מן הבמה. בהמשך שלח שיר "התנצלות" (לא שיר זה, אשר נכתב כמה שנים מאוחר יותר) לוועדת הפרס, כשזו מצידה הגנה עליו, ועל צדקת מתן הפרס דווקא לו, במכתב שנשלח אל קרואי הטקס.
מצד אחד, ניתן לראות את השיר מנקודת הראות ההיסטורית של אזכור האירוע. דילן נרתע כבר אז מלקחת על עצמו תווית, או תפקיד מנהיגותי מעשי של הלוחם ונושא הדגל של חופש,שיווין ואנטי מלחמתיות, והתנער מנטייה ציבורית זו, אולי מתוך תחושה שתפקיד זה יפעל נגדו כבומרנג, כפי שאירע בטקס. במובן זה, גם הבחורה וגם טום פיין עצמו הם ייצוגים של הגבלת חופש. הבחורה בעלת השרשראות, האוחזת בזרועו ולא מרפה, ואילו טום פיין צועק ומצווה עליה. היא בעצם כפופה למרותו. טום פיין מצטייר בשיר באופן מנוגד לתדמיתו המקובלת.
בכלל, המפגש שבין חופש לכבלים חוזר לאורך כל השיר באופנים שונים. המספר יוצא "לנשום את האוויר", כסמל לחופש. הוא פוגש בבחורה המושכת בעלת השרשראות/שלשלאות (chains). בהציעו לה את ידו, היא לוקחת אותו בזרועו ,בסוג לפיתה כובל. בשורה She took me by the arm מדגיש דילן בקולו את the arm במעין כעס. המספר מבקש ממנה בקולו להרפות. הדגשת בקולו רומזת שהוא נמנע מלהשתמש בכוח פיזי. הבחורה מסרבת להרפות ואף מתחננת. היא תקבל אותו "בחשאי", כלומר, אין לה חופש פומבי לקבלה זו, ומציעה שיטוסו "דרומה". אמנם הדרום תסס, ופרחה בו המוזיקה, אולם בהיסטוריה האמריקאית רחוק הדרום מלסמל את החופש. צודק כנראה המספר המריח צרות. אלא כשטום פיין נחלץ לעזרתו בעודו צועק ומצווה, חוזרת הבחורה להיות בעיניו "נחמדה" למול צעקותיו, אולי גם מתוך ההבנה כי היא מחפשת מקלט ומפלט, ואין בה כוונה מזיקה מודעת . כוונה זו קיימת יותר מעצם טבעה הלופת.
לאור כל זאת, אפשר אולי לצאת מנקודת האירוע ההיסטורי אל נקודת מפגש רחבה וכוללת יותר של המאבק בין חירות וכבלים. המספר מדגיש את רגישותו היתירה לחירות, הן ברמה הכללית והן במפגש בין גבר ואישה. אישה שאינה חופשייה במהותה עשויה להיות כובלת ותלויה. הוא מזהיר עצמו ממנה. אדם שיכול להיראות ליברל ולוחם שוויון עלול להתגלות כשתלטן ורכושן. כך גם מוסד, או תפקיד או שליחות המשתמשים בשמו, ומצטיירים כליברלים, כשבפועל נוהגים אחרת.
השיר מופיע באלבום John Wesley Harding, אשר הופיע בסוף '67. ג'ון ווסלי הארדין עצמו היה אקדוחן המערב מהמאה ה-19, אשר הפך לדמות מיתולוגית רומנטית (גם ג'וני קאש הקדיש לו שיר).
באלבום חזר דילן לצליל אקוסטי לאחר 3 אלבומים חשמליים. הוא הוקלט ב-3 סשנים בנשוויל, בתקופה בה הקליט את הקלטות המרתף שלו עם "הלהקה". ברוב השירים נעזר במתופף –Kenneth A. Buttrey – ובאסיסט- Charlie McCoy – בלבד, כשהוא מנגן בגיטרה ומפוחית. התיפוף המצוין נמרץ ודומיננטי מאוד לאורך כל השיר, ונשמע כמו כמעט כמו מכונת תופים המחזיקה קצב עקבי ויציב. גם תפקיד הבס בולט ומוזיקלי מאוד. דילן מרבה להשתמש במפוחית לאורך השיר.
ככל הידוע, דילן כמעט לא ביצע את השיר בהופעות לאורך השנים. הוא לבטח ביצע אותו בגרסא חשמלית עם "הלהקה" ב-'74.
בפסקול הסרט I'm Not There , של טוד היינס, על חיי דילן ,מופיעה גרסא מצוינת לשיר (ונאמנה ברוח למקור) בביצועה של Mira Billotte , והיא מובאת כאן.