יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

מה לך יחידה


מה לך יחידה
מילים: שלמה אבן-גבירול
לחן: ברי סחרוף, רע מוכיח
....
מה לך יחידה תשבי / דוּמם כְּמלך בַּשְּבי.
כנפי רְננים תאספי / וכנף יגוֹנים תסחבי?
כמה לבבך יאבל / כמה דמעות תשאבי?
דבקת ביגון עד אשר/ קבר בתוכו תחצבי.

דֹמי יחידתי לאל / דֹמי ואל תֵעָצבי.
עִמדי וצַפִּי עד אשר / ישקיף ויֵרֶא יושְבִי .
סִגרי דלָתֵך בעדך / עד יַעֲבָר זעם חֲבי.
יֵקל בעיניך מאד/ אם תצמְאי או תרעֲבי.
יֵרֶב שכרך עד מאד / ובאחריתך תיטבי.
הִנָּזרי מאַחֲרי תבל / ואל תתערבי!

יש מידת אופטימיות מנחמת ומחממת לב, במחשבה על כך שמילות שיר של משורר אשר שיריו היו ספוגים בכיסופים לארץ ישראל וחייו היו רוויי סבל ומדנים, זוכות אלף שנה לאחר מותו, ללבוש בדמות שיר רוק קצבי סוחף, אשר מעורר קהל לרקוד ולשיר. אבן- גבירול אמור היה לרוות נחת ללא ספק. סביר להניח שהאזנה ראשונית או חסרת ביאור נוטה באופן טבעי שלא לתרגם בהכרח את כוונת המשורר המקורית, אלא ליצור תבנית חוויה מעט שונה במהותה.

מה שנחווה אולי ברמה המיידית כפניה אל אהובה או בת, הוא בעצם פניתו של אבן-גבירול אל נפשו שלו (הלחן הוא לעשר השורות הראשונות של שיר ארוך בהרבה, ואשר שורותיו האחרונות הן בערבית). הרקע- עזיבת עיר מגוריו, ומעבר לעיר אחרת. בגירסא אחת מדובר בעזיבת סרגוסה, עירו, לאחר ריבוי סכסוכים ותחושת נידוי, מס' שנים לאחר מות פטרונו יקותיאל (כמשורר ופילוסוף, וכמנהג התקופה, בקרב יהודים ואחרים, נתמך כלכלית וחברתית בידי פטרון). בגירסא אחרת, מדובר בעזיבת גרנדה, אליה עבר מסרגוסה, וגם אותה עזב באכזבה ובכעס. הגירסא השניה נתמכת על ידי הבעת טינה כללית יותר, המופנית כלפי יהדות ספרד בכלל בשיר.

חייו של א"ג לא היו קלים בלשון המעטה. נולד במלגה, בן יחיד, אביו נפטר בהיותו צעיר. סבל ממחלת עור קשה, היה קטן קומה, והיה שרוי במצב כלכלי ירוד. הוא מת צעיר (בולנסיה בסופו של דבר), באמצע שנות השלושים לחייו, או בתחילתם. עם כל אלו- היה גאון ופורה ביותר, וכתב באינטנסיביות רבה- שירת קודש וחול, פיוט וחיבורים פילוסופיים. החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, כשהוא חש כבר בן שש-עשרה כאדם קשיש ("והנני ושש עשרה שנותי-/ולִבּי בָן כְּלֵב בֶּן השמונים").
כאמור, הפנייה היא לנפשו שלו המתלוננת, המדוכאת ושרויה ביגון כמלך בשבי. הוא נוזף בה וקורא לה לשוב ולפתוח את כנפי השמחה, ולהמעיט באבל ובדמעות בהם טובעת. הוא מפנה אותה לאל, לכוחו המיטיב וליכולתו. במבט אופטימי הוא מקווה לשכר ואחרית ימים טובה. הוא קורא/מצווה עליה לבל תתערב ותמתין באמונה לזמנים אחרים.
מעניינת פניה זו אל ה- נפש. מתבקשת עקב כך התייחסות בלשון נקבה. ייתכן שסוג זה של פניה/דיאלוג היה מקובל אז, בשירה, ואולי גם מחוץ לה. עם זאת, נראה שאופן הפנייה, בלשון נקבה, משרת אולי את הדגשת הפונה אל עצמו כמי שלוקח אחריות, כהורה, כאב. הוא מגייס גם דמות אב נוספת, או אולי עיקרית עבורו- האל. שני אלו- מעין עצמי המקל, מרגיע ומעמיד גבולות, והאל, מהווים משענת פנימית, אל מול המצוקה בה שרוי היה א"ג.
המשך הטקסט מפרט את כיסופיו לארץ ישראל, גם לאור מיאוסו מספרד ( שימי ספרד אחרי/גוך ואל תתעכבי/עד תדרכי צען וגם/בבל וארץ הצבי/שם תדרכי כל עז,ושם/תנשאי תשגבי). בבית האחרון (שחלקו כאמור בערבית) משתחרר כעסו והוא מטיח "אש וגופרית" ומשאלות הרס באויביו ויריביו.
....

הקצב הסוחף של הלחן והעיבוד מצוי כבר בריף הפתיחה הנהדר שלו, המהווה פתיח ונושא חוזר בהמשך. מכאן, הגלישה היפה אל הקצב והתיפוף הדומיננטי של מוכיח. סחרוף שר בפיסוק אופייני, כשהלחן ואופן השירה מדגישים יפה את השיחה הפנימית של המחבר עם עצמו, על הניואנסים שבה. ברקע בולטים ליווי כלי המיתר, כלי הנשיפה הקצביים, והשתלבות קולו של שי צברי בחלק השני.
מנגנים בשיר- אורן קפלן בגיטרה ספרדית, איל תלמודי בקלרינט, יאיר סלוצקי בטרומבון, ספי ציזלינג בחצוצרה, עופר פלד בסקסופון, גליה חי בכינור ובויולה, איתמר דוארי בכלי הקשה, ושי צברי כאמור בקולות.
יצירה זו של סחרוף ומוכיח (שיא נוסף ליצירה המשותפת שלהם), ופרוייקט אדֻמי השפתות כולו (בהפקת ניצן זעירא), בהחלט מממשת שכר רב עד מאד, ואחרית שהיטיבה עם אבן גבירול, בהוסיפה נדבך נהדר לשירתו.

מקורות:
טקסט פרופ' חביבה פדיה בחוברת אלבום אדֻמי השפתות.
"מסע בתחנות חייו של אבן גבירול"- שרה כץ.