סחרחֹרת
אלכסנדר פן/ דודו טסה
מחוף הערב נעקרת
ספינת היום למרחקים
ושוב תלטוש אימת הקרת
ריסי חשמל הארֻכים.
ושוב דמך דוחק ללכת
לנבֹּר בזבל השמחות
ולהעמיס משא הדחי
על הכתפים הבוכות.
הכל מֻכָּר, הכל ידוע
הכל צפוי והכרחי.
ורק שרד הניע-נוע
בנתיב הלילה הנצחי.
ורק נשאר לזעֹק: "נפלתי!"
ורק נותר לצחֹק: "אקום!"-
ושוב ברקת האספלטים
תכפיל דמותך בראי עקום.
ולילה-לילה שוב נִגֶרֶת
בִּצַת הפקר על השמחות
ושוב תלֹק לשון הקרת
עקבות חיי על מדרכות.
את סחרחֹרת כתב אלכסנדר פן ב-1932, בהיותו בן 26 , כחמש שנים לאחר
עלייתו (גורש לאחר השתייכות לתנועות ציוניות) מרוסיה לישראל. את הלך הרוח השורה
עליו ניתן להקביל לשירים אחרים שכתב בתקופה זו- שיר השיכור למשל (1934), הנוטה
לכיוון יותר הומוריסטי, אך מצביע על חוויות דומות ("ורק שרד הניע-נוע"
בסחרחֹרת, למול "אני מתנועע תמיד ובלי סוף...אני מתנועע, אך יחד אתי תבל
שיכורה מתנועעת!" בשיר השיכור, או "ורק נשאר לזעוק: 'נפלתי', ורק נותר
לצחוק: 'אקום'" בסחרחרת, למול "צועד, מזדקף וצונח.." בשיר השיכור).
מוטיבים ממנו ניתן למצוא גם בתקופה מאוחרת יותר ב- רחוב העצב החד-סטרי (1965)-
"איש אינו חי את הלילה כמוני/ כמוני אין איש גווע בלילה...לילה לילה פורשת
הדרך שק עבה של דומיה אורבת/ לעקבותי המתנודדים על עקבי העצב הסבוא".
הרקע הוא מסע לילי, החוזר על עצמו ככל הנראה שוב ושוב. מסע עירוני של
שתיה, שיכרות והזיה. מקורותיו ותיקים ("דמך דוחק ללכת לנבור בזבל
השמחות"). הגיבור נמרח על מדרכות ואספלט, נתקל בעמודים (בשיר השיכור), מנהל
דיאלוג עם הירח. ה "ניע-נוע" הוא נצחי והכרחי. זהו "הניע-נוע"
( או "אני מתנועע" כאמור החוזר על עצמו ב-שיר השיכור) של הסחרחֹרת.
מעניין למצוא את ההקבלה המילולית בשיר געגוע לאם אותה לא ידע פן (לפי
עדותו שלו, אמו נפטרה זמן קצר לאחר לידתו) ב- 'שלושה שירים "אמא
הנצחית" - "רוחות נדנדוני בערש בלחש הניע נוע".., או-
"לא תשקיטי, לא תרדימי: שלותך- נדנוד סחרחרת".. ו - "לנצח פעמי על
אֹזן מדרכות יבכו את לחשם: היכן את אמא-אמא?!".
כלומר, סביר להניח שביודעין (בכלל- הכתיבה כולה בסימן תודעה
והתבוננות, אבל ללא מחאה, אלא במעין הצבעה על ההכרח ללא יכולת לכאורה
לשנות) השתמש פן בדימויים דומים בין הניע-נוע השיכרותי לבין 'ניע-נוע' העריסה
בידי האם הנעדרת, הבלתי נראית. ביודעין ככל הנראה הקביל את שיטוטי המדרכות
לחיפוש אחר האם. .
(ב- 'שיר לעצמי' (1966) כתב פן- "בראשית היתה זעקת אמי בהולד
חיי...ואז, כהד עונה לזעקת אמי, נולד השיר/שותת פרחי-פרג מערוגות פצעיו,/ קשוב
לקול תקוה בוקע מכל שחר.")
קשוב לרוח הטקסט, הלחין ושר דודו טסה נהדר את סחרחֹרת, באופן
הממחיש את הכאב והבדידות, את המסע החוזר על עצמו שוב ושוב באווירת נדודים, ואת
נימת ההשלמה המקוננת ב- "הכל מוכר, הכל ידוע, הכל גלוי והכרחי". מעניינת
גם הבחירה לסיים בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שאולי ממחיש את המסע הרפיטטיבי. עוד
מעניין החיבור המזרחי (שכמובן מאפיין את יצירתו של טסה בכלל) הבולט הן בשירה של
טסה , והן בקטע הסיום (עם קנון וכינורות). התוצאה (בהפקת ניר מימון, שהפיק גם את
האלבום הנפלא כולו) בכל אופן, אינטגרלית מאוד.
