יום שלישי, 19 במרץ 2013

We Used To know



We Used To Know
Ian Anderson

Whenever I get to feel this way, Try to find new words to say
I think about the bad old days
We used to know

Nights of winter turn me cold
Fears of dying, getting old
We ran the race and the race was won
By running slowly

Could be soon we'll cease to sound
Slowly upstairs, faster down
Then to revisit stony grounds
We used to know

Remembering mornings, shillings spent
Made no sense to leave the bed
The bad old days they came and went
Giving way to fruitful years

Saving up the birds in hand
While in the bush the others land
Take what we can before the man
Says it's time to go

Each to his own way I'll go mine
Best of luck in what you find
But for your own sake remember times

We used to know

בתכנית הבוקר שלו  הזכיר לאחרונה בועז כהן  את השפעת  We Used To know  על   Hotel California. זו הזדמנות טובה להתייחס לשיר המצוין הזה,  מתוך  Stand Up , אלבומה השני ואולי  החשוב והטוב ביותר של  JT

הוא חשוב, כיוון שסימן את דרכה המוזיקלית של הלהקה בשילוב ייחודי של בלוז פולק ורוק.  את צד הרוק היטיבה לייצג הצטרפותו של מרטין באר , לאחר שמיק אברהמס  בעל נטיית הבלוז/פולק הטהורה יותר, פחות התאים לדרך החדשה  אותה נטה  אנדרסון להתוות.

הוא אלבום כה טוב, כיוון שממוקד מאוד בסגנון (שהוא יותר רוק כאן בסופו של דבר) , וכולל רצף יוצא מן הכלל של שירים השומרים  על רעננות וכוח.  לצד הגיטרה של באר והתזמורים הקלאסיים , בולט בו גם תיפוף מצוין של קלייב באנקר. מפתיע (ואולי לא..)  שמדובר באלבום כה בשל, בהתייחס לחבורה של כמעט נערים בתחילת שנות העשרים שלהם.

ניתן להדגיש את רוח מילות השיר כמעט רק דרך בתי הפתיחה והסיום  שלו. בפתיחה- "בכל פעם שאני מרגיש כך, מנסה למצוא מילים חדשות לומר, אני חושב על אותם זמנים רעים שידענו". ובסיום- "כל אחד יפנה לדרכו, אני לזו שלי. בהצלחה בכל אשר תמצא, אבל למען שלומך, זכור את הזמנים אותם ידענו".  הטקסט נע בין דיבור בגוף ראשון, שני, ורבים ומסמן דיאלוג (גם אם פנימי) בין שניים או יותר.

הבית הראשון פותח בנוהג המגלם הנחה- כדי למצוא ערוצי שפה חדשים להבנה וניסוח של תחושות או אירועים בהווה, עלינו להיות מקושרים תודעתית גם לתקופות ולזמנים רעים בעבר. הבית האחרון מסיים בברכת הדרך לפרידה בין דמויות שחלקו אולי יחסים טעונים, או תקופה משותפת לא קלה.  המסר בברכת דרך זו,  המלווה בהמלצה, מוביל לאותה מסקנה השגורה כבר כהרגל, כנוהג טבוע,  בפי המספר בגוף ראשון, זו המופיעה כאמור כבר  בתחילת השיר.  
לא במקרה מנוסח הזיכרון דרך המילים – "זמנים אותם נהגנו לדעת"-  הזיכרון הוא ידיעה, הסוללת דרך לידיעות חדשות. עדיף לשמר  ולא לטשטש או להרחיק זיכרון או מחשבה על תקופה לא קלה, של  "לילות חורף קרים,.. פחד ממוות, מזקנה,..  תחושה של חוסר טעם לצאת מן המיטה".  באופן משלים, אפשר גם לקרוא כמובן את remember times we used to know  , כ- נהגנו להכיר, אחד את השני/ה, כלומר- לא נמחק את  הזמנים המשותפים, את ההיכרות.

כמו בכל יצירה ארוכה המחלוקת לפרקים, חלק מכוחם של אלבומים טובים וקלאסיים הוא ברצף המעברים שבין שיר לשיר. אלבום מצוין , זה שנשמע שוב ושוב, חרות בתודעה גם ברגע הסיום של שיר אחד ובמעבר לתחילתו של האחר, בתנועה שבין הפרקים. כך גם ב- Stand Up צרובים רצפים של שירים, ואפשר למשל לאגד את הרצף שבין Nothing Is Easy  דרך  Fat Man ו-  We Used To Know  אל  Reasons For Waiting .  כאן מובא לכן גם  Reasons For Waiting  המאופיין  גם הוא בהתייחסות למימד הזמן (המופיע בכלל בטקסטים או בכותרות שירים ואלבומים של אנדרסון) והוא עצמו שיר כמיהה וגעגוע נפלא.

כאמור, תרומתו העצומה של מרטין באר ללהקה בולטת מאוד  ב- Stand Up כולו, וב We Used To Know בפרט, על שני הסולואים באפקט וואה וואה שלו. זמן קצר לאחר הצטרפותו יצאה הלהקה  לחמם סיבוב הופעות של ג'ימי הנדריקס בסקנדינביה. כשחזרו לאנגליה הקליטו את Stand Up. סביר להניח שבאר הושפע מהנדריקס בשילוב האפקט בשיר. הוא מנגן כאן בגיבסון לס-פול  special , מסוף שנות החמישים.
  

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

נו טוב. באמת לא יכולת לבחור שיר הולם מזה לרגל אירועי ימי ההולדת המתרגשים עלינו בימים אלה. השיר הזה, ממש כמו עוגיות המדלן (וממש כנאמר בשיר עצמו), מעלה גלי זכרונות - גלי ערגונות.
מה שמפתיע ביותר הוא שחרף גילם הצעיר, כשהם בשיא הרעב, בשיא יצירתם - הם מדברים בקול של השלמה. קול של פשרנות שבאה מניסיון החיים (טוב ציפור אחת ביד וגו׳). מעניין שאגב קריאת המילים צף ועלה בראשי שירו של אבידן ״אדם זקן״. אם כי יותר קדרות יש אצל אבידן.
אוסיף ואומר שככל שהפכתי בשיר, ראיתי בו אפשרות אחרת: פחד מפני התייבשות מעיין היצירה, וההישענות על זכרונות העבר, ואולי נכון יותר - מכאובי העבר, נסיון העבר כמקור השראה. שורות הפתיחה הן אלה שהובילו אותי לשם. ״כל פעם שאני מרגיש כך (קרי:) מנסה למצוא משהו חדש לומר, (או אז) אני חושב על ימי עבר רעים אותם חווינו״

אוקיי, אייל. שוב תודה על העוגיות. אילן.

איל אמר/ה...

אכן ערגונות. לשמחתנו, לפחות לאותן מס' שנים שבאו לאחר מכן, מעיין היצירה לא יבש אצל אנדרסון, אבל בהחלט אפשר לזהות את נימת ההשלמה שאתה מתאר, ולפיכך גם המחשבה על שמירת מקורות ליצירה היא מעניינת. אז..שמא אנדרסון היה זקן מדי לרוקנרול כבר בגיל 22? :)
איכשהוא נראה שהדרמה הזו שבין פיכחון לסערה תמיד התקיימה שם.