יום שני, 23 בספטמבר 2013

אספר לךְ



אספר לךְ
לונא אבו נסאר, דרור רותם

אספר לך על אויבים
ורוחות רפאים
משנות השמונים
אספר לך על אויבים
ורוחות

רק תזכרי
כולם רעים
כולם רעים
תקשיבי לי
כולם רעים
כולם רעים
תקשיבי לי
תקשיבי
בי כולם רוצים לפגוע

מסתכלים
צוחקים
ממרחקים
כי כולם רעים
כי כולם רעים

רואה אותם
מדברים
מנוולים השקרנים
מה הם רוצים
מה הם רוצים

הייתי מלכת העולם
אך המשקה רימה
שמו לי סם
שמו לי סם
תיזהרי שלא יקרה לך גם
מה שמת לי בבוקר בפינג'אן

 אספר לך על אויבים
ורוחות רפאים
משנות השמונים
אספר לך על אויבים
ורוחות

אתפלל למענך
תאמיני לי
בגללך אין לי
אקווה שתיכשלי
ותתחנני
להישאר איתי

רוצים לקחת אותך ממני
כשתגדלי
תביני
רק תזכרי
כולם רעים
כולם רעים
תקשיבי לי

אספר לך על אויבים
ורוחות רפאים
משנות השמונים
אספר לך על אויבים
ורוחות

ירח שלי
תעצמי עיניים
אל תדאגי
אתן לך הכל
אבל אין לי
אין לי

كان يا مكان
في قديم الزمان
الزمان كان
ولليوم علقان
 

יש רגעים בהם ראשוניות נטמעת אל תוך ההוויה ומתקבלת בזרועות פתוחות כמו הייתה שם מאז ומעולם. 'אספר לךְ' הוא לא רק אלבום בכורה נהדר, קאנוני, אלא מערב שירים מקוריים בעברית ובערבית בטבעיות והרמוניה, וככזה הוא אבן פינה . ללא דרמטיות הוא חדר אל התודעה, וזכה לתשבחות , דומה שבעיקר בשל המוזיקליות, ההבעה  והליריות יוצאת הדופן שלו. כלומר, לגמרי בזכות, ולא ככזה הנשען על היבט חברתי או פוליטי כלשהו כדי לזכות בהכרה. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס אליו כמייצג מובהק של ישראליות, או בניסוח אחר- מקומיות. זהו המקום.  
 
קטע הפתיח נפרש כפלאשבק פעמוני מיתר של 'קאן יא מקאן' (היֹה היה), הגולש אל הפסנתר המלווה את שיר הנושא.  המרחב הטקסטואלי  לאורך האלבום  הוא בדרך-כלל  של דיאלוג ויחסים שבין נשים. אם ובת, חברות, אוהבות. 'אספר לךְ'  עצמו נשמע כמתייחס  אולי יותר ליחסי אם-בת. שורות הסיום שלו רומזות  לאירוע/חוויה כנראה מתמשכת היסטורית,  בעבר,  אלא שחותמה עמוק, והיא לופתת היטב גם  בהווה. הדוברת, שוטפת את בתה מאזהרות מפני העולם ובני-אדם, ומציגה עמדה חשדנית של חוסר אמון מתמיד. אנשים מכזיבים, רעים, משקרים, מכשילים. גם  נפילתה האישית, היא תוצר של הכשלה- "הייתי  מלכת  העולם , אבל המשקה רימה, שמו לי סם, ,שמו לי סם".   הבת, עליה היא שומרת ומגינה כביכול, הופכת באותה נשימה לעוינת ומרעילה-  "תזהרי שלא יקרה לך גם, מה שמת לי בבוקר בפינג'ן..".. או בהמשך- "אקווה שתכשלי.. רוצים לקחת  אותך ממני.."
היא משאירה את בתה עם מטען כבד. לא קל למוסס את השפעותיו.  לכן חוזר אולי סיום השיר אל הפתיח, הפעם בניסוח מילולי של שורות הסיום המושרות בערבית- "היֹה היה פעם, פעם היה, ועכשיו תקוע".
הקושי להשתחרר מהשפעה, מופיע גם בהמשך האלבום ב'צלקת' למשל- "צלקת שלי, היעלמי, עינייך רודפות אותי...צלקת שלי, היעלמי, עינייך שורטות אותי". או ב 'עיניים'-  " העיניים- שוברות אותי...סובבתי את הראש, והבטתי בהן, העיניים- שוברות אותי". אפשר גם להיזכר בהקשר זה במילים של אסתר שמיר ב'עינייך'  של מזי כהן-  "הו עינייך, עינייך, אל תרדפו אותי, עינייך", גם הוא סביב דיאלוג בין  אישה צעירה/ילדה  לבוגרת, ונשיאת  מטען או קונפליקט של אחרים ("ילדים לוקחים על עצמם דברים שגדולים מחביאים בפינה נסתרת").  השירים מתייחסים גם לניסיונות הבלתי פוסקים לנער את הכאב בדרכי המלטות-  "לנסוע לברוח להרחיק להדחיק" מופיעים כשורה חוזרת  הן ב 'צלקת' והן 'רכבת'.
'אספר לךְ' הופק  בכישרון בידי  דרור רותם, ששותף גם ללחנים ב 'בוהה' ו 'אספר לךְ', וכן לפתיח. על ההקלטה המצוינת אחראי רועי חסון.