נחש בעשב

נחש בעשב
מילים ולחן: אביב גדג'

אחי תפס נחש בעשב

הוא שחרר אותו בשדות

הוא יכול גם לתפוס את העצב

הוא יכול לרמות את השמש

שום אדמה לא תחזיר אהבה

שוב אלימות הצדיקה את עצמה

כוח נמשך לכוח

כוח נמשך לכוח

הילדה שאהבתי נסעה אל העיר

כשהיא חזרה היא לא דיברה שלושה חודשים

רק נישקה אותי על המצח

ואחר כך חתכה את האצבע

היא לא מפחדת מכלום והיא לא תתייאש

היא רק פרפר שנמשך אל האש

יושבים יחפים על הגג הלוהט

ואלול בועט

לעץ הברזל אין ענפים

זה שטח אש עוד משנות השבעים

אוטובוס אחד ביום

קיץ כל השנה

הילדים מצביעים עלי וצוחקים

אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים

נתתי את כל שהיה לי לתת

ואלול בועט

אחי התגייס בשישי בספטמבר

ישר אל תוך המלחמה בצפון

הוא שלח לי תמונה מהשלג

של ירח בורק על עץ לבנון

נדירים הרגעים בהם קם אמן/יוצר התורם לשינוי משמעותי של התחום בו הוא פועל והופך עצמו לרפרנס. בג'אז ובמוזיקה הפופולארית אפשר לציין למשל את ג'ון קולטריין, מיילס דייויס, החיפושיות, בוב דילן, טום וויטס, פינק פלויד ביצירה המוקדמת שלהם, ככאלה. אין מדובר בהכרח ביצירה של ז'אנר חדש, אלא גם ביכולת לסנתז ולהרכיב את הקיים בצורה אחרת, ולייצר מהפיכה.

אביב גדג' יצר משהו שלא נשמע עדיין במוזיקה הישראלית, או ברוק הישראלי.גדג' הוא משורר, מוזיקאי ומלחין בחסד. הוא חודר כיום לתודעה היותר כללית , לאחר שנים של יצירה, רצופת עליות ומורדות בהספק שלה, כמוביל ההרכב "אלג'יר", אשר אחראי לשני אלבומים מצוינים.

כשהוא נשען על בסיס של מוזיקת רוק ורוק מתקדם, מוטיבים של תפילה ופיוט, נגיעה מזרחית פה ושם, טקסטים נפלאים ומוזיקליות יוצאת דופן, ועם מטעני רגישות ואמוציה, יצר גדג' אלבום מגובש שזור רצף המנונים. התכנים הם של אהבה, געגוע, אובדן, ייאוש, שבריריות הקיום, ביקורת על כוחניות, חוסר מודעות, תעשיית שמחות  ועוד..

ייחודיות הטקסטים מזמינה התייחסות פרשנית ואסוציאטיבית, ו 'נחש בעשב' הוא מייצג בולט להזמנה שכזו. הפרשנות אינה צמודה דווקא כרונולגית למיקום האירועים בזמן ההיסטורי של המספר, גם אם ברור שמדובר בילדות/נערות.

האווירה הכללית בשיר- מדברית, פרובינציאלית, תחושה של מקום עזוב, כמעט נטוש. האיום, פנימי וחיצוני, קיים כל הזמן ברקע. הדמויות נעות בין פגיעות ושבריריות, לבין הפגנת כוח ושליטה המסתירים אותה. המוזיקה- בהתאם, מכילה מוטיבים של סרט אימה, או של צהריים קופחים במערבון. המספר נע בין עמדת מעורבות להתבוננות.

השיר מתחיל בהתייחסות לאח, ככל הנראה אח גדול לפי המובע כלפיו. האח נתפס כחזק וכ 'כל יכול' לכאורה. הוא אמיץ ונועז, אבל גם רחום- "תפס נחש בעשב.. שחרר אותו בשדות". אלא שבמקביל להתייחסות לכוחו, ואולי בצד ההערצה כלפיו, מונח גם פקפוק. "הוא יכול לתפוס את העצב, הוא יכול לרמות את השמש"- הוא כביכול שולט בעצב שלו, ואף מרמה את השמש. כלומר, לא מזיז את השמש, מרמה אותה. הוא מטעה, הוא לא מראה, פחות חשוף.

גם הנחש, החלש כאן כביכול, יכול להיות מסוכן, ערמומי מהיר ומכיש, אבל גם פגיע ונתון לחסד.

שאלת הכוח עוברת למישור הכללי יותר- "שום אדמה לא תחזיר אהבה". כלומר, מונחת אולי תפיסה כי מאבק על אדמה, נובע לעתים מחוסר אהבה. אבל הנאבק אינו יודע, כי כך לא יוחזר מה שנמנע ממנו. לצד זאת נרמז כאן, על מה שיובא שוב בהמשך- לעתים האדמה (אהבה?) מאכזבת. משקיעים בה, מעבדים אותה, מטפחים אותה, והיא נותרת צחיחה.  אלא שזו אולי משמעות סמויה, כיוון שהדגש החיצוני הוא על הכוח ועל ההכרה המייאשת כי "שוב אלימות הצדיקה את עצמה", ו"כוח נמשך לכוח, כוח נמשך לכוח". ההדגשה פעמיים כסוג של  קינה ותלונה. אי אפשר שלא להבין זאת גם ברמה הלאומית.

וחזרה למישור האישי- "הילדה שאהבתי נסעה אל העיר". נטשה לתקופה? נסעה סתם לביקור אחה"צ? מה קרה לה שם? טראומה? ספקולציות. גם אם האהבה אליה שייכת לעבר, הרי שדמותה אינה מבטיחה עוגן. היא לא מדברת 3 חדשים, היא חותכת את האצבע. גם היא כביכול חזקה, "לא מפחדת מכלום", ו- "היא לא תתייאש", אבל בעצם בהכרת המתבונן- "היא רק פרפר שנמשך אל האש". קטנה, מקסימה, פגיעה ונוטה להתפתות לצד מושך אבל הרסני.

"יושבים יחפים על הגג הלוהט, ואלול בועט". החום ממשיך להכות ללא רחם, גם באלול, אשר אמור לבשר את בוא הסתיו. למה אלול? קודם כל אולי מעצם הקיץ האינסופי. בנוסף, אלול הוא החודש האחרון בשנה, מסמל סיום. בקרב קהילות דתיות רבות זמן אלול הוא זמן חשבון הנפש, הכנה לימים הנוראים. האם הרמז הוא לכך..? לחיבוטי הנפש שאינם מרפים? לתחושת האשמה? אולי גם לטענה כלפי ממסד דתי המטעין את צאן מרעיתו בחרדות אינסופיות. ויותר מכל, רומז אולי אלול ל"אל" שמכזיב ו"בועט"..

המספר מתאר שוב את הנוף, ואת המצב הרגשי בו הוא חי- "לעץ הברזל אין ענפים, זה שטח אש עוד משנות השבעים". המלחמה היא מתמדת. הברזל/כוח לבדו אינו מצמיח ענפים חיים. אי אפשר להישען רק עליו. "אוטובוס אחד ביום, קיץ כל השנה". הטריטוריה היא של ריחוק ממרכז, ושוב, קיץ בלתי נגמר, אין מרחב, אין מפלט, נחמה או פורקן. החום המייגע והמלחמה המתמשכת הם שוב - גם הוויה לאומית. המצב המלחמתי הבלתי פוסק שחודר להוויה כאן, הוא זה שגם יסיים את השיר. 'קיץ כל השנה' יכול להיות מקביל ל 'מלחמה כל הזמן'.

בתוך כל זה, "הילדים מצביעים עלי וצוחקים". תחושה של חריגות וחוסר שייכות, ללא שפה משותפת. הברירה הנבחרת- להתכנס לתוך עולם פנימי. "אני מפנה להם עורף, ומדבר אל האבנים", ברירה המאפשרת הישרדות, אך משקפת גם את עצמת הבדידות.

מכאן, חזרה מודגשת למוטיב האכזבה – "נתתי את כל מה שהיה לי לתת, ואלול בועט". זוהי כמעט טענה איובית לאל(ול)- נתתי הכול, וזו התמורה.

באחת משתנה הנוף ומשתנה האקלים. האח מתגייס לצבא, אל המלחמה בצפון. הוא שולח תמונה מהשלג, של "ירח בורק על עץ לבנון". גם בבית אחרון זה נותר האח בתפקיד פעיל. הוא מתגייס, הוא שולח. הוא כביכול ממשיך לשלוט בגורלו. אלא שהרקע הפסטורלי ה"שוייצרי", המושלג והקסום, הוא של מלחמה, המסמלת את  השליטה המוגבלת.