יום ראשון, 21 במרץ 2010

God's Comic

God's Comic/Elvis Costello

I wish you'd known me when I was alive,I was
a funny feller
The crowd would hoot and holler for more
I wore a drunk's red nose for applause
Oh yes I was a comical priest
With a joke for the flock and a hand up your
fleece
Drooling the drink and the lipstick and
greasepaint
Down The carboard front of my dirty dog-collar

Chorus

Now I'm dead, Now I'm dead, Now I'm dead
Now I'm dead, Now I'm dead
And I'm going on to meet my reward
I was scared, I was scared, I was scared, I was
scared
He might of never heard God's Comic

So there he was on a water-bed
Drinking a cola of a mystery brand
Reading an airport novellette,listening to
Andrew Lloyd-Webber's requiem
He said before it had really began, "I prefer
"the one about my son
I've been wadding through all this unbelievable"
junk and wondering if I should have given
"the world to the monkeys

Chorus

I'm going to take a little trip down Paradise's
endless shores
They say that travel broadens the mind, 'till you
can't get your head out of doors

I'm sitting here on the top of the world
I hang around in the longest night
Until each beast has gone bed and then I say
God Bless and turn out the light

While you lie in the dark,afraid to breath and
you beg and you promise
And you bargain and you plead
Sometimes you confuse me with santa Claus
It's the big white beard I suppose
I'm going up to the pole, where you folks die of cold
I might be gone for a while if you need me

Now I'm dead, Now I'm dead, Now I'm dead
Now I'm dead, now I'm dead and you're all
going to meet your reward

Are you scared? Are you scared? Are you scared
?Are you scared
You might have never heard, but God's comic

את Spike , אלבום משנת 89' הקדיש אלביס קוסטלו לבדרן האהוב, באשר הוא. האלבום קרוי על שמו של Spike Jones , מוזיקאי קומי אמריקאי, שהעטה ז'אנרים מוזיקליים שונים בלבוש מבדר, והשתתף גם בקומדיות קולנועיות.
God's Comic אם כך, מאפיין את נושאו המרכזי של האלבום. ניתן לפרש את שמו הן כקומיקאי של אלוהים, או כקומיות של האלוהים.
דומה ששתי הדמויות הללו- הקומיקאי והאלוהים, משמשים בתפקידים דומים לאורך השיר. לשניהם קהל אוהדים/מעריצים, וסביב שניהם נוצר פולחן.
המספר הוא הקומיקאי המת. מילות הפתיחה מכוונות אל הצורך האנושי הבסיסי והאוניברסאלי בהכרה, והבולט או מוחצן כמובן אצל הבדרנים או המופיעים ואנשי הבמה . "הלוואי והכרתם אותי כשהייתי בסביבה" הן מילות הפתיחה. האדם מייחל להכרה גם לאחר מותו. הקומיקאי מתאר את יכולותיו והישגיו- "הייתי בחור מצחיק, הקהל שרק ושאג לעוד, לבשתי אף שיכורים כדי לזכות במחיאות כפיים, או כן, הייתי כהן דת קומי". המשך התיאור נוגע להיבט הפתטי של האיפור הנוזל, אולי העליבות, שמאחורי מסיכה קומית או תדמית זוהרת, הנואשת להכרה ומחיאות כפיים.
אלא שעכשיו הוא מת, הוא מספר, והגיע זמנו לתגמול על מעשיו. הוא מגיע למפגש עם אלוהים, בחשש שהלה לא שמע עליו מעולם. האל, שרוע על מיטת מים, שותה קולה של חברה לא ידועה, קורא ספר טיסה, ומקשיב ל"רקוויאם" של אנדרו לויד וובר. "אני מעדיף את זה שעל בני" אומר האל ( לויד וובר כתב את "ישו כוכב עליון").
כאן מחבר קוסטלו בין הצד הממוסחר של ווסט אנד וברודווי לבין חלק מאופיים של סמלי או מוסדות אמונה ודת. אלוהים אינו מאזין לרקוויאם של מוצרט או ורדי, למשל, אלא ללויד וובר, מאסטר המיוזיקל, שהפך גם את ישו להצלחה בימתית מסחררת. (לויד ובר עצמו גדל על מוזיקה כנסייתית, וכתב את הרקוויאם שלו לזכר אביו). אלוהים בתדמית פלייבוי השרוע במיטת מים של נהנתן, עם משקה קל (שגם הוא לא הדבר האמיתי..לא של קוקה קולה), קורא ספר טיסה זול, ושומע רקוויאם להמונים. יחד עם זה הוא אומר- "כשאני מבוסס דרך כל הג'אנק הזה, אני תוהה אם לא עדיף היה לתת את העולם לקופים".
המספר יוצא לתור בחופי גן עדן, עליהם אומרים, שהם מרחיבים דעתו של אדם, עד שאינו יכול להוציא ראש מהדלת..הוא יושב בפסגת העולם, מסתובב בלילה עד שהמפלצת האחרונה הולכת לישון, אומר "יברך אלוהים" ומכבה את האור.הוא פונה אל קהל שומעיו- "אתם ששוכבים בחשיכה, פוחדים לנשום, מתחננים, מבטיחים, מתמקחים ומתחננים, אתם המחליפים אותי לעתים בסאנטה קלאוס, אולי בשל הזקן הארוך, אני הולך מעלה אל הקוטב היכן שאתם מתים מקור, איעדר לזמן מה, אם תזדקקו לי.." .
קוסטלו מתאר את הדיאלוג הנואש עם כוח עליון- ממנו יראים, אליו פונים ומבקשים, את כוחו מאדירים, ועמו מנהלים יחסי שכר ועונש. הוא אף יכול להופיע בדמות מחופשת כסנטה קלאוס, מעין אליהו הנביא.. מתוך מצוקתו, מעדיף האדם להתחנן, להתחשבן ולנהל דיאלוג מאיים או נוסך ביטחון, עם דמויות מומצאות פרי דימיונו בהן הוא תלוי, מאשר להרגיש לבדו, בלתי נראה, חסר השגחה.
הקומיקאי, (אלוהים או הבדרן שלצידו?) זה המצר בתחילה על שלא הכרנו אותו כשהיה בשיאו, בעודו חי, מסיים את דבריו בבית האחרון, על רקע היעדרותו הזמנית, שוב במילים- "אם תזדקקו לי..". "האם אתם מפחדים"? (בעומדכם לפני יום הדין והתגמול הקרב), הוא שואל מעמדת כוח כביכול, "אולי על כך שלא שמעתם על הקומיקאי של אלוהים"?
את Spike הפיק יחד עם קוסטלו טי בון ברנט, וחברו לו שורה ארוכה של מוזיקאים- פול מקרתני, כריסי היינד, מארק ריבו ועוד. האלבום שזור בשלל סגנונות, כדרכו של קוסטלו. סגנון השיר הוא ג'אזי-קאברטי ומדגיש את הנגינה הנהדרת של ריבו בגיטרה ספרדית ובבאנג'ו. כאן השיר ובונוס נהדר נוסף מן האלבום- Satellite עם כריסי היינד.

God's Comic


Sattelite