שרף אורנים - על אמונה, כפירה ומשוררים

 

מי מחזיר את הים אל החוף?

מי מדליק את האור?

מי יישאר כדי לספר?

מי יישאר?

האם באמת הכל תלוי באמונה?

האם יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר?

האם יצר האדם רע מנעוריו?

למה העגל רץ אל הלהב?

למה השמש עליזה?

אין עננים והפרחים פורחים

אין עננים והפרחים פורחים

דם דובדבן ושרף אורנים

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?

אמא, האם את עוד אוהבת אותי?

האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי?

המסיכה היא הפרצוף האמיתי?

למה האמת נשארת במקום

אבל השקר תמיד נשאר חופשי?

לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?

אלוהים, האם האהבה היא אובדן?

אלוהים, האם אתה עדיין מאמין באדם?

האם גם לי מגיעה אהבה?

האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?

אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?

אמא, האם את עוד אוהבת אותי?

האם את עוד אוהבת אותי?

למרות שמהותו המבנית של 'שרף אורנים כולה שאלות (כפי שנהג גדג' לקרוא לו – 'שיר השאלות'), מצויים תחתן מסמנים של מהות רעיונית וערכית מגובשת. כלומר, לא פירוק אלא מבנה. אין כאן יומרה להתייחס או להבין את כל הרעיונות (והשאלות) ואת סדר הופעתם, אבל לפחות חלק מהם או מהמכלול. 

ההיבט המבני מסמן את חירות המחשבה ואי הידיעה. היכולת לפקפק, להטיל ספק, לאתגר מוסכמות, הכרחית. במחשבה, בחופש הביטוי , אל מול העצמי, החברה וההמון,  גורמי הסמכות, אל מול אלוהים. היא גם בסיס לביקורת עצמית וחברתית. בנאום קבלת פרס נובל אמרה ויסלבה  שימבורסקה: "רבי מרצחים, רודנים, קנאים, דמגוגים הנלחמים על השלטון בעזרת סיסמאות קולניות...הם 'יודעים', ודי להם בידיעתם זו לתמיד...המשורר, אם הוא משורר אמת, צריך תמיד לשנן לעצמו 'אינני יודע'. הוא מנסה להשיב על כך בכל יצירה, אך ברגע שהוא מציב נקודה כבר משתלט עליו היסוס. הוא מתחיל להיות מודע לכך שהתשובה היא זמנית ולא מספקת". 

החירות גם מאתגרת. דוסטויבסקי מיטיב לבטא את הקושי ב'אינקויזיטור הגדול' ('האחים קרמזוב'). האינקויזיטור טוען בפני בן דמותו של ישו כי השלה את בני האדם לחשוב שהם מסוגלים לחירות ולבחירה חופשית, או לאהבה בת חורין, בעוד שבפועל הם משא ועול כבדים מדי. האושר האמתי עבורם מתאפשר רק דרך כניעה מוחלטת לדת ולסמכות, תמורת סיפוק צרכים בסיסיים של אוכל ובטחון. 

"מי מחזיר את הים אל החוף?/ מי מדליק את האור?" – שורות הפתיחה נשמעות כביכול כנאמרות ממבט של ילד. ב 1944 פרסם אלתרמן ב'דבר' את 'הקלריקל הקטן' (קלריקלי – נתון להשפעה דתית). השיר נכתב ככל הנראה בעקבות אירוע הוצאת ספר תורה מקיבוץ שער הגולן של השומר הצעיר והחזרתו לטבריה.  אלתרמן כתב ביקורת סאטירית על הנוקשות והסגירות הרעיונית, דרך סיפור על ילד הקשור לסבו שומר המצוות. הורי הילד עומדים מול מה שהם רואים כ'נטיות קלריקליות' של בנם החוזר ושואל אותם – "מה למטה ומה בשמים מעל, מי מוציא כוכבים בלילות, מי יושב ברקיעים המלאים אורה, מי מוריד הטללים?" שאלות של "אנשי המאה השחורה" עליהן הם עונים "בנחת תשובות ביולוגיות, פיזיות, כימיות, אנתרופולוגיות". בהמשך הוא אף  שואל "האם יש אלוהים"?. הסב מואשם בהשפעות השליליות ולאחר דיון, הכולל הצעה שנפסלת - להסתיר מפני הילד את הכוכבים והשמים, הוא חותם על התחייבות לחזור למוטב. בדרך מזכיר אלתרמן לכל המבוהלים  באשר הם ש"שום מרקסיסט לא גדל עוד באינקובטור...חוץ מזה שכחו השוקלים-ודנים שגם המה היו קלריקלים, ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם: הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם". 

"מי ישאר כדי לספר? מי ישאר?" – מעבר מהשאלות המטאפיזיות  המסמנות בריאה, לידה והתחדשות, לסופיות הגשמית והארצית, לפרידה, או לטרגדיות למשל. מה נשאר ומה יישאר ממה שאבד, נשכח, או עוות. מהאמת. מי יספר על האישי, החברתי, ההיסטורי. כך למשל אצל ביאליק ב'בעיר ההריגה' (בעקבות פרעות קישינב) - "וְשָׁאַלְתָּ אֶת פִּי הָעַכְּבִישִים: עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידו לך כָּל-המּוֹצְאוֹת...ועוֹד כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְׂמָמִית מַעֲשׂים נוֹֹקְבִים את המֹח וְיֵש בָּהֶם כְּדֵי לְהַָמִית". העדוּת רלוונטית כמובן לא רק לטרגדיות, תרחישי טבח או אפוקליפסה, אלא גם לעוולות יום יום, או לחתירה לחשיפת אמת, לשֶבח, הארה והכּרה בהישגים, בטוב ובנעלה. 

"האם הכל באמת תלוי באמונה?" – שאלת האמונה תורחב עוד, כשמונח האמונה עצמו נתון כמובן לפרשנות. באלוהים? מהו אלוהים? מה אחריות האדם? איזו אמונה אמורה לכוון את מעשי האדם וערכיו?

 "האם יצר האדם רע מנעוריו?" – אל מול הרוע האנושי עומדת התהייה האם זהו טבעו הבסיסי והמוּלד של האדם או שהוא נרכש. אמנם ניתן לדון בשאלה בהיבט הפילוסופי או הפסיכולוגי, אבל נראה שהיא גם עומדת למול ההיגד 'האלוהי' או  המקראי -  "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (לאחר עונש המבול והיציאה מהתיבה, בראשית ח'). כלומר ההנחה הזו עומדת בסימן שאלה, ואפשר להתווכח עם אלוהים. השאלה קשורה לזו שתופיע בהמשך - "אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?". 

"למה העגל רץ אל הלהב? למה השמש עליזה? אין עננים והפרחים פורחים, אין עננים והפרחים פורחים, דם דובדבן ושרף אורנים" – כל הבית השני הוא קינה הפונה אל הטבע (ואלוהים, שהוא הטבע והאדם לפי שפינוזה למשל) האדיש אל מול הטרגדיות וחוסר הצדק. כמובן שדרכו גם אל האדישות או שוויון הנפש והשתיקה של האדם. 

 בסיפור 'העגל' (סוף המאה ה - 19) מתאר פיארברג ילד המוחה בנפשו מול הרבש"ע  ואלוהים על שחיטתו הקרבה ובאה של עגל יפה בעל עיניים טובות ונדיבות,  לאחר שזה מכבר הגיע למשפחה, כשפרת הבית המליטה. "מדוע נפחת רוח חיים בעגל ובלב אמי נתת רצון להמיתו?!... עגל זה שיצרת בכל אבריו וגידיו ונתת בו כוח ועצמה לחיות שנים רבות על פני האדמה למה ישחט?.. ואם אתה בראת לחיות למה  אחרים יעברו על רצונך" הוא ממשיך בקינה על מות אחיו כתינוק בגיל 8 ימים, ושואל על מעורבות מלאך המוות, מתפלל בבעתה למניעת הגזירה, אך העגל נשחט.  

את הפריחה, ניקיון השמים  והשמש העליזה  אל מול הזוועות והטרגדיות אפשר למצוא שוב ב'בעיר ההרגה' – 'וְלִבְְלְבוּ הַשִׁטִים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאִפְּך בְּשָׂמִים.. ועל אִפְּךָ וְעִל חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הִזָּרָה אֶת – עֶדנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹֹא - תְהִי לך לְזָרָא...כִּי – קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלטֶּבַח גַּם – יָחַד: הַשּׁמֶשׁ זָרְחָה, השְּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשׁוֹחֵט שחט'. גם אצל צ'סלב מילוש ב'שיר על קץ העולם' (מתוך – 'קולות אנשים מסכנים') - "בְּיוֹם קֵץ הָעוֹלָם הַדּבוֹרָה חָגָה מעל 'כּוֹבַע הַנָּזִיר', הַדַּיָּג מְתַקֵּן אֶת רִשְתּוֹ הַמַּבְהִיקָה. בַּיָּם מְקַפְּצִים דּוֹלפִינִים עַלּיזִים, אַנקוֹרִים צְעִירִים נִתְלִים בַּמַּרְזֵבִים וְלַנָּחָשׁ עוֹר שֶׁל זָהָב, כַּיָּאֶה". התימה הזו ממשיכה להופיע אצל גדג' גם ב'מוזיקה היא פצע' - "השדה יפה ועיוור", או ב 'מלאכים לידי' ('עולם מופלא איפה אתה')  – "סוף העולם לא הותיר חותם אנשים חזרו מהר למסלולם, דברים התרוקנו ממשמעות אבל נותרו בשלמותם, ב 13:00 משפט שדה ואז קפה ומאפה".  

ביאליק דוחה בביקורת חריפה את הפניה האוטומטית רווית ההלל והתחינה אל האלוהים בעקבות הטבח  ורואה בה חולשה – "וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!  יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם, אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם, וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם." כך גם פרימו לוי ב 'הזהו אדם' המתאר את שנותיו באושוויץ - "קון הזקן המתפלל בקול רם...מתנודד בחזקה.. מודה לאלוהים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה. האמנם אינו מבחין בפאפו היווני, שהוא רק בן עשרים, ומחרתיים ילך לתאי הגזים. האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון". 

השורה האחרונה בבית, "דם דובדבן ושרף אורנים", מסמנת את ליבת השיר המופיעה בהמשך, ואת כותרת האלבום  כולו. היא יכולה לייצג פּניה לילדוּת/נערוּת כמו זו שמופיעה אצל לאה גולדברג ב'סליחות' – "ואל ריח ילדות, ריח דבק ואורן", או אצל יעקב גלעד ב'דרך הכורכר' – '"ריח מלונים, עם דבק אורנים". אצל גדג' מעורבת מתיקות הטבע (והילדות) בדם ובשרף. השורה מסמנת את הפּניה בהמשך אל אִמוֹ אותה איבד בנעוריו המוקדמים  ואל היעדרותה.  

'אמא אמא האם את עוד שומעת אותי?, אמא האם את עוד אוהבת אותי?. הפניה הישירה אל האם מסמנת את המשאלה לנוכחותה - שומעת ואוהבת. נראה שאין כאן שאלה על האהבה אלא על המשאלה ל'עוֹד', לנוכחות מטאפיזית. ההיבט המטאפיזי נוכח ביצירה של גדג' במקומות רבים אבל מופיע באופן ישיר למשל כשמתאר באחת ההופעות את 'כמו נפש' כשיר על השארוּת הנפש, או כששר לעתים ב'ונוס בתמוז'– 'ונשארת בלי גוף' במקום 'ונשארת בלי כלום'. 

מה 'פזמון' הזה והלאה עד סוף השיר מופיעה המילה 'אהבה' על הטיותיה 6 פעמים, בנוסף ל 'כיסופים' ו'נפש תאומה'. ההכרה בצורך באהבה על מחיריה – אובדנים וגעגועים, עומד למול כוחות ההרס הנוצרים בעקבות הכחשתו. כך למשל - 'שום אדמה לא תחזיר אהבה' ('נחש בעשב' ב'תפילה ליחיד'). הדגשת המוּדעוּת לצורך, גם כמאפשר את היכולת לאהוב, מופיעה למשל את ג'ון לנון – Love is wanting to be loved...Love is asking to be loved...Love is needing to be loved. 

"האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי"? . לעתים יש נטייה להתעלם או להכחיש את הרוע הממשי על ידי אשליה שהוא רק הסוואה. כך ניתן  אולי גם לומר שלא תמיד יש יופי חבוי ונסתר בכל דבר.  שאלת האמת מרכזית ומהותית אצל גדג': 'כל שקר שאמרתי היה אמת' ('כל החומות הגבוהות'. על זה אמר ג'ורג' לגרי – "ג'רי רק תזכור: זה לא שקר אם אתה מאמין בזה") או 'דבר חזק כשאתה מדבר אמת' ('כביש מהיר'). גם כאן ב 'שרף אורנים' מיד בהמשך – "למה האמת נשארת במקום אבל השקר תמיד נשאר חופשי?". 

"רק מהמשוררים אנחנו מצפים לאמת, לא מהפילוסופים, מהם אנו מצפים לתובנות" טענה חנה ארנדט. עוד הוסיפה: "עולם ללא צדק או חירות אולי יהיה עולם נורא, אך הוא יהיה עולם, הוא יוסיף לשרוד. לעומת זאת ללא אמת שאפשר יהיה לסמוך עליה, שהיא הגורם המייצב של ענייני אנוש, אף עולם אנושי לא יוכל לשרוד.." ('אמת בפוליטיקה'). היא ראתה סכנה בדעה או פרשנות המוצגות כאמת. קל מאוד לאפשר הכחשה והתעלמות ממנה על ידי בדיית עובדות והפגזתן ללא הרף  עד שהשקר הופך ל'אמת' החדשה, או ש"איש אינו מאמין עוד לשום דבר. ציבור שאינו יכול להאמין לשום דבר אינו מסוגל לגבש דעה. נשללת ממנו  לא רק יכולתו לפעול, אלא גם יכולתו לחשוב ולשפוט. ועם ציבור כזה אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך".  

ב'תחרות לניסיון' (דבר, אוקט' 1943), מתאר אלתרמן תחרות ריצה בין ארבע חירויות – חופש מפחד, חופש ממחסור, חופש הדת וחופש הדיבור. אליהן מצטרף חופש נוסף, לכאורה חלש ובעל סיכויים נמוכים, חופש הסילוף. כנגד כל התחזיות הוא מנצח. כך הבתים האחרונים: "הסילוּף זה טִיבו! הוא מַצְנִיע פָּנִים/ הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה/ לְְמֶרְחַקִּים קְטַנִים!/ הוּא מַתְחִיל בְּתחְרוּת-נִיסָּיון, קַו לָקָו/ אַך גַּם בָּה מְאַמֵן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו/ וְלָכֵן, אִם יַרְשֶה הָעוֹלָם לו לָרוּץ/ הוא יָכול, הַַחִִִִגֵֵֵּר הַלָזֶה וְהַגוּץ/ לעבוֹר כֹּל תקוות לְְאֻמִים, כֹּל חֲלוֹם/ וּלְהַגיִעַ רִאשׁוֹן/ אֶל מַטְרוֹת הַשָׁלוֹם!/ מִשׁוּם כּך: הַנותֵן לו מָקוֹם בַּתַחְרוּת/ מְסַכֵּן בָּעולָם אֶת חַיֵי החֵירוּת!"  

הבית הבא כולו סביב אהבה ואדם. "אלוהים האם אהבה היא אובדן? אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?" – מסמן את העמדת האדם במרכז ולא את אלוהים. הפרויקט הוא האדם, על יכולתו לאהוב. טשרניחובסקי שומר ב'אני מאמין' על האמונה באדם: "שַחֲקִי שַחֲקִי עִל הַחלוֹמוֹת זה אני הַחוֹלֵם שָח, שַחֲקי כּי בָאָדָם אַאֲמין, כי עוֹדֶנִּי מַאמין בָּך. כי עוֹד נַפְשִי  דְּרוֹר שוֹאֶפֶת לא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כי עוֹד אַאֲמִין גם בָאָדָם גַּם בְּרוּחו רוּחַ עָז". האמונה באדם הכרחית לשמירה על רוחו, על חירותו, על התקווה והחתירה לצדק ולאהבה. היא זו המאפשרת סולידריות, חמלה וראיית האחר, הכרה באי צדק ובעוול, והתנערות מתנועות גזעניות, קנאות דתית או לאומנית ומשטרים טוטליטריים במאבק על חירות אמת צדק ושיויון. "שַחֲקִי כּי גַּם בְּרֵעוּת אאֲמין, אַאֲמין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב, לֵב תִּקוֹתַי גַּם תִּקוֹתַיו, יָחוּש אֹשֶר יבָין כְּאֵב". 

הסיום חוזר אל הפניה אל האם, כאמור מרכז השיר. היא מסמנת שוב את חשיבות אהבת האם בפרט ואהבה בכלל. בין ההכרה ההכרחית ברוע האנושי לבין האמונה באדם, מצויה האהבה כמקור לכּוֹח ולעמידוּת. אפשר לצטט שוב את לנון ששר – 'אהבה היא התשובה, ואתם יודעים את זה לבטח'. הוא גם זעק - 'אמא אל תלכי, אבא חזור הביתה'. וו. אודן, על רקע המציאות באירופה בסוף שנות ה 30, כותב בפואמה '1 בספטמבר 1939' – "עלינו לאהוב אחד את השני או למות".גדג' מסיים את 'חסד מקרי' ('עולם מופלא איפה אתה') ב "צריך לאהוב בעיניים עצומות".   

הכמיהה ל'עוֹד' מנוכחותה מזכירה גם שאמו של גדג' לא זכתה בימי חייה  להכיר לשמוע ולראות את המשורר והמוזיקאי שהפך להיות. הנפש סומכת על כך שהיא שומעת, אוהבת מאוד וגאה. 

אביב גדג׳: שירה וגיטרה אקוסטית. בס: בנו הנדלר. תופים: גדי פטר. פסנתר: שלומי שבן. נבל: רננה נאמן. גלעד הילדסהיים: כינור ראשון טלי גולדברג: כינור שני גליה חי: ויולה מאיה בלזיצמן: צ׳לו סלעית להב: חליל צד יורם לכיש: אבוב קרן גולדנצוייג: קלרינט אלון ראובן: קרן יער קולות: רות דולורס וייס, הילה רוח רננה נאמן ומאיה בלזיצמן עיבוד כלי מיתר ונשיפה: מאיה בלזיצמן הפקה מוזיקלית: אביב גדג׳

חמדת אבות II

 

חמדת אבות II

מילים ולחן – ענבל פרלמוטר

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה
חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה
משפחת שכול - שיגרת יום חול
ואיבה עתיקה שמכסה על הכל

בראש מורכן נמשיך לסבול
או שנצעק בקול גדול

אי אפשר לקנות גן עדן בדם.

שלושים שנה לאחר הופעתו חמדת אבות 2  אקטואלי מתמיד. מעבר למציאות של ימים אלו הוא מדייק גם בתיאור התהליך הארוך שהוביל אליהם.

שנים ארוכות, שנות דור, של ראש מורכן ושל עיוורון.

השכול כשגרה, והבטחה למלחמת נצח תוך כדי ׳ניהול הסכסוך׳ האינסופי, ותוכניות הכרעה למיניהן - כל אלו מוצגים ומתקבלים בציבור בהכנעה או אף בהתלהבות, כברירת מחדל.

ב ׳הקלטות אחרונות׳ מופיע הניגוד בין שגרת יום חול למציאות כאוטית, גם בהקשר כביכול פרטני יותר - ב ׳סיגריות לייט׳. טרגדיה מדממת ומזעזעת עטופה ביומיומיות, בדיון על שיר, ב 'לא כתבו כלום בעיתון'. ה ׳לייט׳ מייצג את ניגודיות האווירה הקלילה אל מול הטרגי וההרסני. 'זה שיר דרעק' מקביל ל 'חרא של סיפור'.

׳אי אפשר לקנות גן עדן בדם׳ - מופנה אל שוחרי המלחמות הלאומנים, אל השהידים ולמשיחיים הפונדמנטליסטים ותומכיהם כאחד, לשילוב הדמים המאחד ביניהם במלחמת חורמה, ואולי בעיקר אל האזרחים הרדומים או המתכחשים.

הקריאה של פרלמוטר - להתפכח, להרים ראש ולצעוק בקול גדול, עדיין כאן.

חמדת אבות II הוקלט במסגרת התכנית ׳שיר פרידה׳, לאחר רצח רבין, נובמבר 1995. זו ההקלטה היחידה שלו.

ענבל פרלמוטר – שירה וגיטרה, יפעת נץ – קולות, עדי רנרט – קלידים, עמוס הדני – גיטרה חשמלית, אלי מגן – קונטרבס, אילן סאלם – חליל, מאיר ישראל – תופים. עיבוד והפקה – עדי רנרט. 

 

אליה

מילים ולחן – מאיר בנאי

משקפיים כהים/ חול בשיער/ שקט פרוע/ במגרש מנגנים/ שני אנשים/ קצב קבוע/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ הוא עולה לאיטו/ במדרגות/ היא לא פותחת/ הוא צועק, מבקש/ זרם של אש/ מה היא שומעת?/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ מנעולים של דלתות/ מסתובבים/ או זאת הרוח?/ במיטה הגדולה/ הם שוב חבוקים/ עם אין סוף רקיע/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו, אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו, אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ קחי הכל או שום דבר, כן/ קחי הכל או שום דבר, כן/ קחי הכל או שום דבר

'אליה' הוא מהשירים הגדולים של מאיר בנאי. לצד המקור ('לב סדוק') הוא מופיע גם בביצוע אקוסטי ובהופעות. 

הוא שייך לתמה אופיינית לבנאי – חיפוש אהבה, מקום, בית ושייכות. כאן (או אולי תמיד) בסיפור אהבה, שספק אם מתחיל (שוב) או נגמר. החיפוש הוא לרוב בתנועה, בדרך – 'רץ לבד אל תוך הלילה השחור../ מחפש את הכיוון, אני שוב ליד ביתך../ בואי נתחיל את המשחק מהתחלה' (מחפש את הכיוון). 'כבר שנים אני ברחובות נודד/ אל המנוחה אל הנחלה' (אל המנוחה). 'מסתובב בעיר הישנה../ אני מכיר כבר את דרכי/ הדרך לשער הרחמים' (שער הרחמים). 'אל המים אל הרוח אל האהבה/ אל הים ואל השמש אל היבשה/ רק הראה לי את הדרך מן האפילה/ זה אני עומד בחושך ולוחש תפילה' (והאור החוץ), 'תני לי יד תני לי מקום/ אצלך בעולם' (אצלך בעולם), 'טס לבד על העיר/ מחפש מסתור ואהבה/ טס לבד אל העיר/ לא מוצא מקום/ בלי אכזבה' (לבד). 

השיר נפרש 'כמו סרט ישן', מלווה את צעדי הגיבור, שמגיע מרחוק,  עבר בחוף כנראה, לדפוק על דלתה של אהובתו כדי להתאחד, לא ברור אם לאחר  פגיעה בעבר מצדו כלפיה וניסיון לזכות באמונה מחדש, או על רקע היסוסים שלה אם 'לקחת הכול'. הוא אקטיבי, נחוש, חד משמעי, מתעקש. הדמות שלה יותר מעורפלת, נעה בין סירוב להיענות. בנאי מתאר את הסיפור גם בהיבט אישי ייחודי אבל גם כסצנה שחוזרת בחיים ובכל מקום שוב ושוב.

תמת החזרה מופיעה גם ב'אהבה קצרה' – 'אבל זה סיפור נוסף/.. שוב למעגל/.. שוב מהתחלה/ דלת תפתח/ וכשאכנס, להיכן אני נכנס?'

סגנונית מתקיים לאורך השיר המתח בין השלווה הפסטורלית, האורבנית, הנגנים בכיכר, הקצב הקבוע, חול הים והעיר בלבן, דימוי הריח המתוק, לבין סערת הרגשות והיצרים שמגיעה בהמשך. הוא מופיע כבר בהתחלה באוקסימורון 'שקט פרוע',  ובהמשך בין החיבוק 'עם אין סוף רקיע',  לבין המנעולים המסתובבים, הרוח והמאבק והכעס של חוסר הוודאות והציפייה להחלטה.

עיבוד: משה לוי הפקה מוסיקלית: משה לוי, סיימון ויינשטוק, מאיר בנאי תופים: ז'אן פול זימבריס בס: יוסי פיין פסנתר וקלידים: משה לוי חליל פרסי: אמיר שהסאר כלי הקשה: זוהר פרסקו גיטרה אקוסטית וג'ימבה: מאיר בנאי צילום: דניאל חכים

מבט על 'החתול', דליה רביקוביץ

 

החתול / דליה רביקוביץ

עִדּוֹ אָמַר לִי: פּוֹעֲלִים עוֹבְדִים בְּחוּץ

וַאֲנִי הִתְכּוֹפַפְתִּי וְרָאִיתִי, עָבַר חָתוּל.

חָתוּל בַּעַל גּוּף מְנֻמָּר בִּכְתָמִים אֲפרִים וּכְתֻמִּים

צֵרוּף בִּלְתִּי רָגִיל.

עָבַר בֵּין הַסִּרְפָּדִים

נֶעְלַם בִּמְהֵרָה,

חָמַק עָבַר.

עֲלֵי הָאִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵינָהּ עֲבֻתָּה דֵּי צָרְכָּהּ

יְרֻקִּים כֵּהִים.

בֹּקֶר בִּלְתִּי הִיסְטוֹרִי

בִּגְבוּלוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר.

מַשֶּׁהוּ דְּמוּי רוּחַ קַלָּה מְרַחֵף בֵּין הֶעָלִים.

הֶחָצֵר מִצַּד מִזְרָח כְּבָר שְׁרוּיָה בַּצֵּל,

קִשּׁוּטִים דַּלִּים עַל קִיר הַדִּירָה שֶׁמִּמּוּל,

נִרְאִים הֵיטֵב מִדִּירָתִי.

כֻּלָּנוּ אִלְּמִים.

הֶחָתוּל הִצִּיל אֶת חַיַּי. 

בראיון לירון לונדון לאחר צאת ספרה 'אמא עם ילד' ולמול שאלותיו של לונדון, התייחסה דליה רביקוביץ ל'החתול' שמתוך הקובץ - "החתול הזה היה מנומר, הוא היה צבעוני בשני סוגים של צבעים, גם בסולם של הצבע האפור, וגם ג'ינג'י. הצבעוניות הנדירה הזו על  הרקע של חצר אפורה ומלאת אשפה היה בדיוק אותו כתם צבע שהייתי צריכה בכדי לעורר אותי, וגם החיים של החתול, שהם כמו חיים של כל חתול חצרות.. הוא עורר אותי מהשיממון שהייתי נתונה בו, אני הייתי במצב רוח מאוד קשה באותו רגע, זה גם נאמר בשיר, והחתול היה בדיוק אותו סימן חיים שלם שאני הייתי זקוקה לו.. לפעמים תחושה של אובדן מתחפשת כשיממון, כי למה הכול שומם לך, אתה פשוט פוקח את העיניים ולא רואה את החיים".

מוצע כאן היבט נוסף, מוסווה יותר – פנייה של רביקוביץ מה'בֹּקֶר בִּלְתִּי הִיסְטוֹרִי בִּגְבוּלוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר', אל הרגע הקריטי והטרגי בבוקר מותה של חברתה, תרצה אתר. במהלך השנים  הן שוחחו בעיקר בטלפון. אתר הקדישה לה שירים, ורביקוביץ אמרה עליה לאחר מותה –"היא שתולה בי כמו צמח מוגן, רב שנתי, ירוק עד". ניתן לתמוך ברובד  זה  דרך מספר מסמנים.

'עִדּוֹ אָמַר לִי'. עידו מוצג כאן כמסמל את היותה של רביקוביץ אמא, על כל המשתמע מכך. בנוסף הוא סמן בזמן, לאחר הולדתו ב 1978, כשנה לאחר מותה של אתר. כמו כן הוא מדגיש את היותה של רביקוביץ עצמה הדוברת. היא המעידה על עצמה.

 'פּוֹעֲלִים עוֹבְדִים בְּחוּץ וַאֲנִי הִתְכּוֹפַפְתִּי'. כידוע יש סברות שונות למותה של אתר בנפילה מחלון ביתה. האחת בכוונת מכוון. הערכה זו מגובה במשברים וניסיון עבר קודם, או ב'בלדה לאישה' אותו כתבה שבועות מספר לפני מותה. השנייה מניחה שהייתה זו תאונה. אתר ניגשה  לחלון כיוון שפועלים הפריעו את מנוחתה בשעת בוקר מוקדמת (לאחר שעברה תאונה יום קודם, והייתה תחת השפעת תרופות), התכופפה, איבדה שיווי משקל ונפלה.

'וְרָאִיתִי, עָבַר חָתוּל. חָתוּל בַּעַל גּוּף מְנֻמָּר בִּכְתָמִים אֲפרִים וּכְתֻמִּים. צֵרוּף בִּלְתִּי רָגִיל. עָבַר בֵּין הַסִּרְפָּדִים נֶעְלַם בִּמְהֵרָה, חָמַק עָבַר'. בספר הילדים 'יעל מטיילת', של תרצה אתר (יעל היא בתה הבכורה), בפרק 'חתולים' מתוארים סוגי חתולים שונים, ביניהם אלו ש'נֶעֱלָמִים כָֹּל כָּךְ מַהֵר בֶּחָצֵר.. שֶׁזֶּה מַמָּשׁ מַדְהִים אֶת יָעֵל, אֵיךְ שְׁחֲתוּלִים לֹֹא מֻכָּרִים יוֹדְעִים לְהֵעָלֵם מַהֵר..'. כך נעלם במהרה וחמק החתול יוצא הדופן אצל רביקוביץ. 'סִּרְפָּדִים' – הסרפד מופיע אצל אתר כבר ב'שיר אביב', השיר השני  בספרה הראשון 'צפנת' – "רַק הַסִּרְפָּד מוֹשֵׁחַ סַכּינָיו בֵּין הַפֶּרֶג לְבֵין מֶשׂוּכוֹת שֶׁעַל אֵם הַדֶּרֶך".  

'מַשֶּׁהוּ דְּמוּי רוּחַ קַלָּה מְרַחֵף בֵּין הֶעָלִים'. שוב ביעל מטיילת' בפרק 'בגן בחיות' - "וְהָרוּחַ -קְלִּילָה, מִשְתּוֹבֶבֶת דּוּמָם". בהמשך הספר, ב'שירי בֹּקֶר וּמֹשְׂחָק' - 'רוּחַ, רוּחַ, בֹּקֶר טוֹב'. אפשר להזכיר גם את 'אִוְשת רוּחַ, אָחוֹת, הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ?...אִוְשת רוּח זַכָּה תִּמָּשֵךְ כָּל הָעֵת', מתוך 'אוְשת רוח, לחש אש', שיר אותו הקדישה אתר לרביקוביץ. בכלל, הרוח דימוי, שכיח מאוד בשירי אתר.

 כֻּלָּנוּ אִלְּמִים. – בהתאם לקו המתואר אפשר ש 'כֻּלָּנוּ אִלְּמִים' מתייחס ל'אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ', השורה הפותח ב'בלדה לאישה'. השתיקה מייצגת את החידלון, הנסיגה, הוויתור. זו אינה  טענה לאתר, אלא הבנה והיכרות הדוברת עם החוויה והתחושה. כאן היא  נעזרה בצירוף הצבעים הבלתי רגיל וראתה את החתול, את החיים. זה לא מובן מאליו. לכן  'וְרָאִיתִי' הוא כה מרכזי, שהרי אפשר שלא לראות, או שלא להתפעל. גם החצר, הבית והקישוטים יכולים להיראות אחרת, כשהשיממון לא משתלט והופך הכול לדל ואפרורי.

רביקוביץ אם כך, ממזגת את שני התרחישים האפשריים בבוקר מותה של אתר, וכואבת על שלא היה אולי מה שיעורר את מבטה ואת נפשה כדי לראות ולשמוע, לשמור על עצמה  ולאחוז בחיים.  

איור - צחי בן מנחם

מקורות:

דליה רביקוביץ - 'אמא עם ילד', הקיבוץ המאוחד, 1992.

תרצה אתר - 'צפנת', מחברות לספרות, 1964. 

תרצה אתר - 'יעל מטיילת', הקיבוץ המאוחד, 1971. 

בלדה לאישה - ששי קשת

ירון לונדון מראיין את דליה רביקוביץ

ייקח כמה שייקח - דו שיח למרחקים

 

כפי שתואר כבר כאן, את  'ילדים של מהגרים' על מכלול הרעיונות  שבו, ניתן לקרוא גם כמשובץ במחוות למשוררים ולמוזיקאים ישראלים. כאן מופנה המבט אל  'כמו נפש'. 

בסגנון, בדימויים ובעקרונות המנחים שלו, אפשר לראות בו  דיאלוג עם  נתן אלתרמן. את ההשראה האלתרמנית, או את התמות הדומות, ניתן לקרוא אצל גדג' גם בשירים אחרים. במבט על, אצל שניהם, גם כשהחוויות הן אישיות, פרטיות, או מכוונות לדמויות ספציפיות, ההתייחסות וההתכוונות היא כללית, אוניברסלית, ל'מצבו של האדם' ולהוויה הקיומית שלו.  

השירה והנגינה. שורשיו של אלתרמן גם בחסידוּת, הרואה בניגון  כלי רוחני מהותי, "קולמוס הנפש"  והתעלות. 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון  והמכונן, נפתח עם 'עוד חוזר הניגון' ממשיך עם 'כי סערת עלי לנצח אנגנך' ('פגישה לאין קץ'), ומסתיים ב'בניגון דומיות ושמים' וב'חליל הרועה' הנטרף ('הם לבדם'). בדרך הוא מדמה את עצמו, המשורר, לתיבת זִמְרה ('תֵּבַת הזמרה נפרדת'). שירתו מוזיקלית, ושופעת דימויים של צלילים, כלי נגינה וקולות. 

לגדג' יש 'תיבת נגינה ושיר אהבה' (דם על הים'), ואמונתו 'מנגנת בלילות' ('אמונתי מנגנת בלילות'). ניתן  לומר על שני אלו שהם  שירי יסוד של גדג'. הנגינה והשירה הן מהות, בריאה, חסד, חידוש ואמת. היצירה האישית החד פעמית היא דרך המהווה גם משענת לעמוד מול המשברים והאובדנים, ומאפשרת לראות ולשמוע. היא  גם מתנה  לאחרים, לעולם. אם רוצים, ה'שקדים וצימוקים' או 'הֵא לָךְ', מתנת המשורר ב'פגישה לאין קץ' אצל אלתרמן, או ב'מתנה' אצל גדג'.

היסוד המטאפיזי, עולמות עליונים, אמונה. ייאמר מראש – האמונה  כפי שמשתקפת  ביצירה של גדג', אינה כפופה לכוהני דת הבוראים אלוהים בצלמם, אינה שבויה בפולחן ובקדושת האדמה או בגאולת מקדשים, אינה משיחית, אינה כוחנית או סוגדת לעליונות גזעית כלשהי. היא  אישית, שואלת שאלות, תוהה, מחפשת וביקורתית ('הגולם', 'נחש בעשב', 'ירח במזל עקרב', 'בוסר', 'שרף אורנים', 'מקדשים', 'גאולה', 'לא מקום לחלשים', 'אמונתי מנגנת בלילות', 'אין לך מה לחפש כאן' ועוד). הדיאלוג עמה גלוי באופנים שונים, ומופיע למשל דרך פנייה ישירה -  'אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?' ('שרף אורנים'), 'זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול, שבא אלי היום' ('מתנה'), 'אלוהים אל מלא רחמים, תוריד אהבה וגשמים' (מכתבים למיכלי). התייחסות למקומה של האמונה או לשאלות סביבה מופיעה גם ב 'תפילה ליחיד', 'בלוז ראש חודש', 'מול הים עם תפילין', או בביצוע  ל'ריבונו של עולם' (ב.חזק/ב.סחרוף). 

ההיבט המטאפיזי מופיע אצל אלתרמן תדיר ובאופנים שונים, בגלוי ובהסתר - 'אלוהי ציווני שאת לעולליך' ב'פגישה לאין קץ', הפנייה הישירה לאלוהים ב'אגרת', ב'אם השלישית', ב'על אם הדרך', ב'שיר שלושה אחים' ובעוד רבים. 'פגישה לאין קץ' מסתיים ב 'לקטוף את חיוכנו זה מבין הַמֶרכָּבוֹת'. ניתן לקרוא את 'מֶרכָּבוֹת' כמכוון כאן למושג הקבלי המתאר את המעבר בין העולמות לאחר המוות הפיזי. 

האמונה כרוכה גם באמנות ובאמת. אם לצטט את אלתרמן- "נס האמנות הופך את האמת לאמונה.. אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המילים הללו קשר אמיץ. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר, גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא" (על הבלתי מובן בשירה, נ. אלתרמן). מכלול התפיסה הזו מיוצג היטב ב'אמונתי מנגנת בלילות' אצל גדג'. 

המת החי. דמות המת החי מופיעה אצל אלתרמן לכל אורך היצירה. כבר בפתח 'כוכבים בחוץ', ההֵלֶךְ ב'עוד חוזר הניגון', הוא על זמני. כך גם  דמויות האחים המשולבות באחת, הרוצח והנרצח, ב 'אגרת'. 'ואמות ואוסיף ללכת' מסיים את 'בדרך הגדולה' שגם היא משתרעת מעבר לזמן. הדמות המרכזית ב'שמחת עניים' הוא המספר המת. העבר ממשיך להתקיים, והחדש הוא ישן מחודש.  גם אצל גדג' הדרך היא על זמנית והפגישה לאין קץ. הגיבורים שלו משייטים בין עבר הווה ועתיד, בין החיים למתים - ב'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'כאבי גדילה', 'דם על הים',  'מכתבים למיכלי', 'הביאו את הנגרים', 'חופה שחורה'. הוא 'מדבר עם המתים שלא ייעלמו' ('כל החומות הגבוהות'), גם בהיבט הסימבולי הפנימי כמובן, ו'שום דבר לא מת הכול נשאר כאן.. הכול נשאר חי' ('כל צעד'). 

הפרידה והשיבה/האיחוד, דו שיח למרחקים. הפרידה, הדיאלוג והכמיהה ממרחקים והאיחוד, הופיעו אצל אלתרמן כבר בשיריו המוקדמים טרם 'כוכבים בחוץ'. הם  מופיעים כאמור ב'פגישה לאין קץ', לאורך 'שמחת עניים', או ב'אסופי' שב'עיר היונה'. האיחוד והשיבה- יכולים להיקרא כבין אוהבים אבל גם בין האדם והאלוהים/אמונה, עם היצירה האישית, או בין צדדיו השונים של האדם, באחדות הנפש.  דו שיח למרחקים, ותנועה או תפילה לאיחוד, מופיעים אצל גדג' ב'מכתבים למיכלי',  'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'שרף אורנים', 'כאבי גדילה', 'מלאכים בשמי הנגב', 'לידך בלעדיך', 'בת המקום', ובביצועים  ל'שיר ההד' (י.שבתאי/י.זראי), ול'צִלצוּלי פעמונים' (א.עוזרי/י.מדינה/ א.עוזרי). ב'תפילה ליחיד' מופיעים אזכורים ל'באביב את תשובי חזרה' (שארל אזנבור, תרגום אבי קורן). 'כמו נפש' עצמו מתכתב עם 'תפילה ליחיד' בהתכתבות פנימית שאופיינית לגדג'.

ניתן לומר שכל התמות המתוארות כאן שזורות ושלובות אחת בשנייה, ומייצגות באופנים שונים  את ההיבט המטאפיזי, כשהמבט הוא תמיד גם אל העבר ואל העתיד. 

גדג' כאלתרמן וכמשוררים אחרים, משלב אוקסימורונים וניגודים כאמצעי הבעה בשירה שלו. האוקסימורון מדגיש ומַעֲצים את המשמעות, וגם בו מתקיים ממד מיסטי, בין הזמני והנצחי, הסוֹפי והאינסוֹפי. אצל אלתרמן 'כזכר נשכח', 'פגישה לאין קץ', 'פתאומית לעד', 'לוהט ירח', 'חיוורון גדול האיר', 'ניגון דומיות', 'דומיה במרחבים שורקת' ('ליל קיץ') , 'המבול השקט'. אצל גדג' – 'לתמיד ולעולם לא', 'נאומי ניצחון נשמעים כמו קריאה לעזרה', 'אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום', 'זיקוקים בכלוב', 'אתה בוער ולא כלה', 'שרים בלי קול', 'האור השחור ימשיך להאיר', 'שדות בלי אופק'.

'כמו נפש' מכיל את כל המאפיינים שתוארו למעלה. הנגינה ('בת קול שירי לי שיר'), היסוד המטאפיזי (בת קול, הִשארוּת הנפש), דו שיח למרחקים, הפרידה והחזרה המאחדת. התנועה שלו בזמן היא מעגלית. לשיר שלושה חלקים במרחב הזמן. הראשון – כולו חיבור פיזי, גשמי, מוחשי, מיני. בשני – השבר, הפרידה, סבל  המרחקים.  השלישי - השיבה והאיחוד המסומנים  כבר בחלק הראשון את שעתיד לבוא. הממד העתידי ורוח ה'עוֹד' ('יום אחד'..) שורה על כל השיר. בין השבר של הניתוק  לאיחוד מחדש, מתקיים מרחב ביניים. במרחב הזה השיר, מכאיב ובלתי נשכח ('טוב שאת ליבנו עוד ידך אוחזת', אצל אלתרמן), והקוֹל ('גם אם אלחש אתה תשמע אותי'), מקיים  דו שיח מטאפיזי, שמֵימי, ופנימי, המהווה גשר מתווך בדרך. 

ניתן לקרוא בטקסט דימויים אופייניים לאלתרמן, בעיקר בשורה כמו 'אבק של פרברים עוד מכסה את הריסים'. אבק, פרוור וריסים הם דימויים שכיחים אצלו. 

שירים רבים עוסקים כמובן בפרידה ובשיבה ובאיחוד. אסוציאטיבית אפשר לקרוא ב'כמו נפש' סימנים לכמה מהם. במכלול, את 'לך לאן שתלך' (יעל לוי, מאיר גולדברג/קובי אייזנמן). גם בו כבר בפתיחה וגם בסיום  מודגש – 'כי ממני באת ואלי תשוב'. גם אותו מלווה הכאב, עקבותיו בגוף, ואבק המרחק והזמן. הנימה אצל גדג', גם כשנוגעת בעצמת השבר, פחות מתריסה, ועם רוח בטוחה יותר. 'גם אם אלחש אתה תשמע אותי' יכול לאזכר את 'התִשמע קולי רחוקי שלי' ('זמר נוגה', רחל). 'פרברים', מעבר לדימוי, יכול להיקרא גם כמתייחס קונקרטית לצמד הפרברים  ששרו את  'הֵד קולך' (א.פרץ/נ.היימן) , את 'תיבת הזִמרה נפרדת' (נ.אלתרמן/נ.היימן) ועל 'דבש ניגר'  ('דבש' - י.נאמן). ל 'דבש' אגב נהוג להתייחס כשיר על המתייחס לתהליך יצירת הדבש במכוורת (בה גם עבד י.נאמן), אבל יש בו גם מסווה לשיר אהבה ייצרי עם דימויים בהשראת  'פגישה לאין קץ'.

כך ניתן לקרוא ב'כמו נפש' נדבך נוסף המרכיב את המחוות המשולבות ב'ילדים של מהגרים'. אם לסיים בחזרה לניגון - גם ביאליק (נרמז ומסומן ב'אמונתי מנגנת בלילות') רואה בו (לצד הבכי והשְׂחוק) את ההבעה שמעבר למילים, זו המבעבעת ועולה מן התהום ('גילוי וכיסוי בלשון'). במילותיו של אלתרמן – "שיר צריך לא להשמיע, שיר צריך רק לנגן!" ('שיר צריך לנגן').  עבור שניהם יכולה היצירה  של גדג' לייצג את הסוג הנעלה.

אביב גדג' – מילים ולחן, שירה, גיטרות, רון בונקר- גיטרות, יהוא ירון - בס, בוריס מרצינובסקי - אקורדיון, הילה רוח - שירה וקולות.  

מקורות - 

נ. אלתרמן - שירים 1931 1935, כוכבים בחוץ, שמחת עניים, עיר היונה.

נ. אלתרמן - על הבלתי מובן בשירה.

ש. צימרמן - לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נ. אלתרמן.

  

כתב סתיו

 

כתב סתיו

מילים:  שלמה אבן גבירול או שמואל הנגיד

לחן: ברי סחרוף, רע מוכיח

לכבוד הסתיו שכמעט ונעלם מעונות השנה כאן, לפחות כזה המתואר בשיר (סביר שמדובר בסתיו ספרדי ככל הנראה, ואולי גם בשירת יהודי ספרד, סתיו וחורף חד הם). גם זה המתואר על ידי אלתרמן ב'סתיו עתיק', המכה בתריסים על רעמיו וברקיו, עם מראות השמים הנוסעים רבי שעט ועב, לא ממש נראה כאן שנים רבות. אולי החורף זה הסתיו החדש.  

הסתיו כותב מכתב, בדיו ממטריו, בעט ברקיו, וכף ענניו. המכתב, עלי גן מתכלת וארגמן. את שלל התופעות והמראות גם בחושב במחשביו, כלומר האדם הכותב והאמן, לא מצליח לכתוב, או ליצור באמנות. האדם לא יכול לנשגבות היופי ועצמת הטבע, ומנסה עדיין  למצוא מילים ויצירה. האדמה מתקנאת בשחקים, ומפריחה ערוגות ככוכביהם. אפשר לראות בזה גם כעין מכתב אהבה ודיאלוג בין השחקים לאדמה. דו שיח מפרה. 

ברי סחרוף ורע מוכיח (החושבים במחשבותיהם) כללו את כתב סתיו בפרויקט 'אדומי השפתות' לשירי אבן גבירול. חלוקות הדעות בקשר לכותב – אבן גבירול או שמואל הנגיד. כך או כך, טוב  שיצא לאור באופן בו יצא. 

 מצוין עשו סחרוף ומוכיח שכללו את הקלטת השיר ממופע, בהוצאת הדלוקס של 'אדומי השפתות'. בגרסה זו אורך השיר כפול וכולל דקות של  ג'אם ארוך קצבי ואקסטטי. כל כלי מקבל ביטוי אינדיבידואלי כמעין ייצוג לרכיבי השיר. המיקס  האנרגטי הזה מנגן  את עצמת הקולות והצבעים  של כתב סתיו, ומוסיף לו ממד מוזיקלי נהדר.

 

Their Signature

 

ב 2018 הופיע ג'ק ווייט ב SNL כשהוא משתמש בגרסה הכחולה של גיטרה שנבנתה עבור סנט וינסנט –  St. Vincent  Signature, של Ernie ball Music Man. הוא המשיך להשתמש בה גם לאורך סיבוב ההופעות  של Boarding House Reach . "אני חושב שסנט וינסנט היא אחת מנגניות הגיטרה הטובות ביותר כיום. נראה לי שהיא לא זוכה להערכה מספקת על הנגינה שלה. היא מאוד יצירתית וחדשנית". "קיבלתי את המפתחות לממלכה", אמרה קלארק על המיומנות שרכשה כנערה לנגן שירים של הרכבים ומוזיקאים שאהבה. 

קלארק וווייט הופיעו בסוף יוני באותו שבוע בלונדון, המרסמית' אודיאון (אוונטים אפולו כיום), במסגרת סיבוב ההופעות האירופאי. קודם לכן הופיעו בגלסטונברי. שניהם גובו בהרכבים מעולים,היו במיטבם, ושמרו על מתח הופעה קצבי ואנרגטי מאוד לכל האורך. ההופעות הפנטסטיות שיקפו את מעמדם הבולט ברוק כיום, ובמאה ה 21 בכלל. הם פוריים מאוד: ווייט, 46, לאחר יותר מ 20 שנות יצירה עם ה White Stripes ,  עם ה Dead Weather, עם ה Racounters , ואלבומי הסולו שלו. השנה הוציא שני אלבומים, Fear Of The Dawn , ו Entering Heaven Alive. הראשון  בדגש על רוק קשוח, השני מרוכך ואקוסטי יותר.  מאחוריו קרוב ל 20 פרסי גראמי. קלארק, 40, לאחר כ 15 שנים עם ששה אלבומים, כולם מצוינים, ואלבום נוסף עם דיוויד בירן. לפני כשנה יצא  Daddy's Home, שהוא בסיס סיבוב ההופעות הנוכחי. היא מחזיקה ארבעה גראמי. 

לשניהם שם במה – אנני קלארק כסנט וינסנט, ג'ק הוא  ג'ון אנתוני וויליס. את 'ווייט' לקח משותפתו לסטרייפס (ואשתו תקופה מסוימת), מג. 

מאז Blundrebus מתמיד ווייט בתקופה הכחולה הקרה שלו, לאחר זו האדומה לבנה שחורה עם הסטרייפס. הסגנון, הלבוש, העיצוב, משחקים תפקיד בפרסונה שיצר. כך גם בחברת התקליטים וההפקה שהקים, ובחנויות המשווקות שלו.

                    

גם קלארק שמה דגש רב על עיצוב, צבעים, סגנון ולבוש, על תקליטים, על הבמה, ומחוץ לה. 

במובן הזה, מעבר לטעם האסתטי  המפותח שלהם וליכולות העיצוב , הם מוכרים ומשווקים גם תדמית ומיתוג, באופן שלא מאפיל על היצירה או בא במקומה, אלא משרת ומעשיר אותה. 

אם לחזור למוזיקה, מדובר  בשני היוצרים מבצעים נגנים ופרפורמרים הבולטים בשני העשורים האחרונים. ווייט וקלארק נאמנים למסורת, מצטטים השפעות בשירים, אבל שוברים תבניות, מערבבים סגנונות, וחדשניים ומקוריים מאוד. קלארק מנסחת את כוונתה בהופעות "לייצר חוויה שלא נראתה קודם". אפשר לייחס זאת גם לווייט בכל ההיבטים. שניהם, כל אחד בדרכו, שינו את המוזיקה.