יום שני, 29 במאי 2023

ייקח כמה שייקח - דו שיח למרחקים

 


כפי שתואר כבר כאן, את  'ילדים של מהגרים' על מכלול הרעיונות  שבו, ניתן לקרוא גם כמשובץ במחוות למשוררים ולמוזיקאים ישראלים. כאן מופנה המבט אל  'כמו נפש'. 

בסגנון, בדימויים ובעקרונות המנחים שלו, אפשר לראות בו  דיאלוג עם  נתן אלתרמן. את ההשראה האלתרמנית, או את התמות הדומות, ניתן לקרוא אצל גדג' גם בשירים אחרים. במבט על, אצל שניהם, גם כשהחוויות הן אישיות, פרטיות, או מכוונות לדמויות ספציפיות, ההתייחסות וההתכוונות היא כללית, אוניברסלית, ל'מצבו של האדם' ולהוויה הקיומית שלו.  

השירה והנגינה. שורשיו של אלתרמן גם בחסידוּת, הרואה בניגון  כלי רוחני מהותי, "קולמוס הנפש"  והתעלות. 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון  והמכונן, נפתח עם 'עוד חוזר הניגון' ממשיך עם 'כי סערת עלי לנצח אנגנך' ('פגישה לאין קץ'), ומסתיים ב'בניגון דומיות ושמים' וב'חליל הרועה' הנטרף ('הם לבדם'). בדרך הוא מדמה את עצמו, המשורר, לתיבת זִמְרה ('תֵּבַת הזמרה נפרדת'). שירתו מוזיקלית, ושופעת דימויים של צלילים, כלי נגינה וקולות. 

לגדג' יש 'תיבת נגינה ושיר אהבה' (דם על הים'), ואמונתו 'מנגנת בלילות' ('אמונתי מנגנת בלילות'). ניתן  לומר על שני אלו שהם  שירי יסוד של גדג'. הנגינה והשירה הן מהות, בריאה, חסד, חידוש ואמת. היצירה האישית החד פעמית היא דרך המהווה גם משענת לעמוד מול המשברים והאובדנים, ומאפשרת לראות ולשמוע. היא  גם מתנה  לאחרים, לעולם. אם רוצים, ה'שקדים וצימוקים' או 'הֵא לָךְ', מתנת המשורר ב'פגישה לאין קץ' אצל אלתרמן, או ב'מתנה' אצל גדג'.

היסוד המטאפיזי, עולמות עליונים, אמונה. ייאמר מראש – האמונה  כפי שמשתקפת  ביצירה של גדג', אינה כפופה לכוהני דת הבוראים אלוהים בצלמם, אינה שבויה בפולחן ובקדושת האדמה או בגאולת מקדשים, אינה משיחית, אינה כוחנית או סוגדת לעליונות גזעית כלשהי. היא  אישית, שואלת שאלות, תוהה, מחפשת וביקורתית ('הגולם', 'נחש בעשב', 'ירח במזל עקרב', 'בוסר', 'שרף אורנים', 'מקדשים', 'גאולה', 'לא מקום לחלשים', 'אמונתי מנגנת בלילות', 'אין לך מה לחפש כאן' ועוד). הדיאלוג עמה גלוי באופנים שונים, ומופיע למשל דרך פנייה ישירה -  'אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?' ('שרף אורנים'), 'זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול, שבא אלי היום' ('מתנה'), 'אלוהים אל מלא רחמים, תוריד אהבה וגשמים' (מכתבים למיכלי). התייחסות למקומה של האמונה או לשאלות סביבה מופיעה גם ב 'תפילה ליחיד', 'בלוז ראש חודש', 'מול הים עם תפילין', או בביצוע  ל'ריבונו של עולם' (ב.חזק/ב.סחרוף). 

ההיבט המטאפיזי מופיע אצל אלתרמן תדיר ובאופנים שונים, בגלוי ובהסתר - 'אלוהי ציווני שאת לעולליך' ב'פגישה לאין קץ', הפנייה הישירה לאלוהים ב'אגרת', ב'אם השלישית', ב'על אם הדרך', ב'שיר שלושה אחים' ובעוד רבים. 'פגישה לאין קץ' מסתיים ב 'לקטוף את חיוכנו זה מבין הַמֶרכָּבוֹת'. ניתן לקרוא את 'מֶרכָּבוֹת' כמכוון כאן למושג הקבלי המתאר את המעבר בין העולמות לאחר המוות הפיזי. 

האמונה כרוכה גם באמנות ובאמת. אם לצטט את אלתרמן- "נס האמנות הופך את האמת לאמונה.. אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המילים הללו קשר אמיץ. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר, גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא" (על הבלתי מובן בשירה, נ. אלתרמן). מכלול התפיסה הזו מיוצג היטב ב'אמונתי מנגנת בלילות' אצל גדג'. 

המת החי. דמות המת החי מופיעה אצל אלתרמן לכל אורך היצירה. כבר בפתח 'כוכבים בחוץ', ההֵלֶךְ ב'עוד חוזר הניגון', הוא על זמני. כך גם  דמויות האחים המשולבות באחת, הרוצח והנרצח, ב 'אגרת'. 'ואמות ואוסיף ללכת' מסיים את 'בדרך הגדולה' שגם היא משתרעת מעבר לזמן. הדמות המרכזית ב'שמחת עניים' הוא המספר המת. העבר ממשיך להתקיים, והחדש הוא ישן מחודש.  גם אצל גדג' הדרך היא על זמנית והפגישה לאין קץ. הגיבורים שלו משייטים בין עבר הווה ועתיד, בין החיים למתים - ב'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'כאבי גדילה', 'דם על הים',  'מכתבים למיכלי', 'הביאו את הנגרים', 'חופה שחורה'. הוא 'מדבר עם המתים שלא ייעלמו' ('כל החומות הגבוהות'), גם בהיבט הסימבולי הפנימי כמובן, ו'שום דבר לא מת הכול נשאר כאן.. הכול נשאר חי' ('כל צעד'). 

הפרידה והשיבה/האיחוד, דו שיח למרחקים. הפרידה, הדיאלוג והכמיהה ממרחקים והאיחוד, הופיעו אצל אלתרמן כבר בשיריו המוקדמים טרם 'כוכבים בחוץ'. הם  מופיעים כאמור ב'פגישה לאין קץ', לאורך 'שמחת עניים', או ב'אסופי' שב'עיר היונה'. האיחוד והשיבה- יכולים להיקרא כבין אוהבים אבל גם בין האדם והאלוהים/אמונה, עם היצירה האישית, או בין צדדיו השונים של האדם, באחדות הנפש.  דו שיח למרחקים, ותנועה או תפילה לאיחוד, מופיעים אצל גדג' ב'מכתבים למיכלי',  'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'שרף אורנים', 'כאבי גדילה', 'מלאכים בשמי הנגב', 'לידך בלעדיך', 'בת המקום', ובביצועים  ל'שיר ההד' (י.שבתאי/י.זראי), ול'צִלצוּלי פעמונים' (א.עוזרי/י.מדינה/ א.עוזרי). ב'תפילה ליחיד' מופיעים אזכורים ל'באביב את תשובי חזרה' (שארל אזנבור, תרגום אבי קורן). 'כמו נפש' עצמו מתכתב עם 'תפילה ליחיד' בהתכתבות פנימית שאופיינית לגדג'.

ניתן לומר שכל התמות המתוארות כאן שזורות ושלובות אחת בשנייה, ומייצגות באופנים שונים  את ההיבט המטאפיזי, כשהמבט הוא תמיד גם אל העבר ואל העתיד. 

גדג' כאלתרמן וכמשוררים אחרים, משלב אוקסימורונים וניגודים כאמצעי הבעה בשירה שלו. האוקסימורון מדגיש ומַעֲצים את המשמעות, וגם בו מתקיים ממד מיסטי, בין הזמני והנצחי, הסוֹפי והאינסוֹפי. אצל אלתרמן 'כזכר נשכח', 'פגישה לאין קץ', 'פתאומית לעד', 'לוהט ירח', 'חיוורון גדול האיר', 'ניגון דומיות', 'דומיה במרחבים שורקת' ('ליל קיץ') , 'המבול השקט'. אצל גדג' – 'לתמיד ולעולם לא', 'נאומי ניצחון נשמעים כמו קריאה לעזרה', 'אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום', 'זיקוקים בכלוב', 'אתה בוער ולא כלה', 'שרים בלי קול', 'האור השחור ימשיך להאיר', 'שדות בלי אופק'.

'כמו נפש' מכיל את כל המאפיינים שתוארו למעלה. הנגינה ('בת קול שירי לי שיר'), היסוד המטאפיזי (בת קול, הִשארוּת הנפש), דו שיח למרחקים, הפרידה והחזרה המאחדת. התנועה שלו בזמן היא מעגלית. לשיר שלושה חלקים במרחב הזמן. הראשון – כולו חיבור פיזי, גשמי, מוחשי, מיני. בשני – השבר, הפרידה, סבל  המרחקים.  השלישי - השיבה והאיחוד המסומנים  כבר בחלק הראשון את שעתיד לבוא. הממד העתידי ורוח ה'עוֹד' ('יום אחד'..) שורה על כל השיר. בין השבר של הניתוק  לאיחוד מחדש, מתקיים מרחב ביניים. במרחב הזה השיר, מכאיב ובלתי נשכח ('טוב שאת ליבנו עוד ידך אוחזת', אצל אלתרמן), והקוֹל ('גם אם אלחש אתה תשמע אותי'), מקיים  דו שיח מטאפיזי, שמֵימי, ופנימי, המהווה גשר מתווך בדרך. 

ניתן לקרוא בטקסט דימויים אופייניים לאלתרמן, בעיקר בשורה כמו 'אבק של פרברים עוד מכסה את הריסים'. אבק, פרוור וריסים הם דימויים שכיחים אצלו. 

שירים רבים עוסקים כמובן בפרידה ובשיבה ובאיחוד. אסוציאטיבית אפשר לקרוא ב'כמו נפש' סימנים לכמה מהם. במכלול, את 'לך לאן שתלך' (יעל לוי, מאיר גולדברג/קובי אייזנמן). גם בו כבר בפתיחה וגם בסיום  מודגש – 'כי ממני באת ואלי תשוב'. גם אותו מלווה הכאב, עקבותיו בגוף, ואבק המרחק והזמן. הנימה אצל גדג', גם כשנוגעת בעצמת השבר, פחות מתריסה, ועם רוח בטוחה יותר. 'גם אם אלחש אתה תשמע אותי' יכול לאזכר את 'התִשמע קולי רחוקי שלי' ('זמר נוגה', רחל). 'פרברים', מעבר לדימוי, יכול להיקרא גם כמתייחס קונקרטית לצמד הפרברים  ששרו את  'הֵד קולך' (א.פרץ/נ.היימן) , את 'תיבת הזִמרה נפרדת' (נ.אלתרמן/נ.היימן) ועל 'דבש ניגר'  ('דבש' - י.נאמן). ל 'דבש' אגב נהוג להתייחס כשיר על המתייחס לתהליך יצירת הדבש במכוורת (בה גם עבד י.נאמן), אבל יש בו גם מסווה לשיר אהבה ייצרי עם דימויים בהשראת  'פגישה לאין קץ'.

כך ניתן לקרוא ב'כמו נפש' נדבך נוסף המרכיב את המחוות המשולבות ב'ילדים של מהגרים'. אם לסיים בחזרה לניגון - גם ביאליק (נרמז ומסומן ב'אמונתי מנגנת בלילות') רואה בו (לצד הבכי והשְׂחוק) את ההבעה שמעבר למילים, זו המבעבעת ועולה מן התהום ('גילוי וכיסוי בלשון'). במילותיו של אלתרמן – "שיר צריך לא להשמיע, שיר צריך רק לנגן!" ('שיר צריך לנגן').  עבור שניהם יכולה היצירה  של גדג' לייצג את הסוג הנעלה.

אביב גדג' – מילים ולחן, שירה, גיטרות, רון בונקר- גיטרות, יהוא ירון - בס, בוריס מרצינובסקי - אקורדיון, הילה רוח - שירה וקולות.  



מקורות - 

נ. אלתרמן - שירים 1931 1935, כוכבים בחוץ, שמחת עניים, עיר היונה.

נ. אלתרמן - על הבלתי מובן בשירה.

ש. צימרמן - לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נ. אלתרמן.





  





יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

כתב סתיו

 



כתב סתיו

מילים:  שלמה אבן גבירול או שמואל הנגיד

לחן: ברי סחרוף, רע מוכיח

לכבוד הסתיו שכמעט ונעלם מעונות השנה כאן, לפחות כזה המתואר בשיר (סביר שמדובר בסתיו ספרדי ככל הנראה, ואולי גם בשירת יהודי ספרד, סתיו וחורף חד הם). גם זה המתואר על ידי אלתרמן ב'סתיו עתיק', המכה בתריסים על רעמיו וברקיו, עם מראות השמים הנוסעים רבי שעט ועב, לא ממש נראה כאן שנים רבות. אולי החורף זה הסתיו החדש.  

הסתיו כותב מכתב, בדיו ממטריו, בעט ברקיו, וכף ענניו. המכתב, עלי גן מתכלת וארגמן. את שלל התופעות והמראות גם בחושב במחשביו, כלומר האדם הכותב והאמן, לא מצליח לכתוב, או ליצור באמנות. האדם לא יכול לנשגבות היופי ועצמת הטבע, ומנסה עדיין  למצוא מילים ויצירה. האדמה מתקנאת בשחקים, ומפריחה ערוגות ככוכביהם. אפשר לראות בזה גם כעין מכתב אהבה ודיאלוג בין השחקים לאדמה. דו שיח מפרה. 

ברי סחרוף ורע מוכיח (החושבים במחשבותיהם) כללו את כתב סתיו בפרויקט 'אדומי השפתות' לשירי אבן גבירול. חלוקות הדעות בקשר לכותב – אבן גבירול או שמואל הנגיד. כך או כך, טוב  שיצא לאור באופן בו יצא. 

 מצוין עשו סחרוף ומוכיח שכללו את הקלטת השיר ממופע, בהוצאת הדלוקס של 'אדומי השפתות'. בגרסה זו אורך השיר כפול וכולל דקות של  ג'אם ארוך קצבי ואקסטטי. כל כלי מקבל ביטוי אינדיבידואלי כמעין ייצוג לרכיבי השיר. המיקס  האנרגטי הזה מנגן  את עצמת הקולות והצבעים  של כתב סתיו, ומוסיף לו ממד מוזיקלי נהדר.




 



יום שלישי, 26 ביולי 2022

Their Signature

 

ב 2018 הופיע ג'ק ווייט ב SNL כשהוא משתמש בגרסה הכחולה של גיטרה שנבנתה עבור סנט וינסנט –  St. Vincent  Signature, של Ernie ball Music Man. הוא המשיך להשתמש בה גם לאורך סיבוב ההופעות  של Boarding House Reach . "אני חושב שסנט וינסנט היא אחת מנגניות הגיטרה הטובות ביותר כיום. נראה לי שהיא לא זוכה להערכה מספקת על הנגינה שלה. היא מאוד יצירתית וחדשנית". "קיבלתי את המפתחות לממלכה", אמרה קלארק על המיומנות שרכשה כנערה לנגן שירים של הרכבים ומוזיקאים שאהבה. 


קלארק וווייט הופיעו בסוף יוני באותו שבוע בלונדון, המרסמית' אודיאון (אוונטים אפולו כיום), במסגרת סיבוב ההופעות האירופאי. קודם לכן הופיעו בגלסטונברי. שניהם גובו בהרכבים מעולים,היו במיטבם, ושמרו על מתח הופעה קצבי ואנרגטי מאוד לכל האורך. ההופעות הפנטסטיות שיקפו את מעמדם הבולט ברוק כיום, ובמאה ה 21 בכלל. הם פוריים מאוד: ווייט, 46, לאחר יותר מ 20 שנות יצירה עם ה White Stripes ,  עם ה Dead Weather, עם ה Racounters , ואלבומי הסולו שלו. השנה הוציא שני אלבומים, Fear Of The Dawn , ו Entering Heaven Alive. הראשון  בדגש על רוק קשוח, השני מרוכך ואקוסטי יותר.  מאחוריו קרוב ל 20 פרסי גראמי. קלארק, 40, לאחר כ 15 שנים עם ששה אלבומים, כולם מצוינים, ואלבום נוסף עם דיוויד בירן. לפני כשנה יצא  Daddy's Home, שהוא בסיס סיבוב ההופעות הנוכחי. היא מחזיקה ארבעה גראמי. 

לשניהם שם במה – אנני קלארק כסנט וינסנט, ג'ק הוא  ג'ון אנתוני וויליס. את 'ווייט' לקח משותפתו לסטרייפס (ואשתו תקופה מסוימת), מג. 

מאז Blundrebus מתמיד ווייט בתקופה הכחולה הקרה שלו, לאחר זו האדומה לבנה שחורה עם הסטרייפס. הסגנון, הלבוש, העיצוב, משחקים תפקיד בפרסונה שיצר. כך גם בחברת התקליטים וההפקה שהקים, ובחנויות המשווקות שלו.

                    

גם קלארק שמה דגש רב על עיצוב, צבעים, סגנון ולבוש, על תקליטים, על הבמה, ומחוץ לה. 





במובן הזה, מעבר לטעם האסתטי  המפותח שלהם וליכולות העיצוב , הם מוכרים ומשווקים גם תדמית ומיתוג, באופן שלא מאפיל על היצירה או בא במקומה, אלא משרת ומעשיר אותה. 

אם לחזור למוזיקה, מדובר  בשני היוצרים מבצעים נגנים ופרפורמרים הבולטים בשני העשורים האחרונים. ווייט וקלארק נאמנים למסורת, מצטטים השפעות בשירים, אבל שוברים תבניות, מערבבים סגנונות, וחדשניים ומקוריים מאוד. קלארק מנסחת את כוונתה בהופעות "לייצר חוויה שלא נראתה קודם". אפשר לייחס זאת גם לווייט בכל ההיבטים. שניהם, כל אחד בדרכו, שינו את המוזיקה.





 



יום שלישי, 18 בינואר 2022

בין 'שובי לביתך' ל'מתנה'

 


'שובי לביתך' (דליה רביקוביץ / שם טוב לוי) ו'מתנה' (אביב גדג' / אביב גדג', גבריאל בלחסן)  מכוונים שניהם לאישה, ככל הנראה במצב של משבר, ייאוש וחידלון. הם מציעים כל אחד בדרכו, אפשרות של תקווה - בית, מתנה, אהבה, יצירה, ואפשרות לראות את העולם, החיצוני והפנימי, כמאיים פחות וכמבטיח יותר. את שניהם ניתן לקרוא דרך מכלול של דימויים ומסמנים, כפנייה לתרצה אתר. אפשר לראות בהם דיאלוג עם מספר משיריה, ועם רוחו של זה האחרון שכתבה - 'בלדה לאישה'.  

ב'בלדה לאישה' ענני הגובה, ענני אוקטובר הסגולים, שלל חבצלות הבר הפורחות בעמק, הספרים בחדר, אינם עומדים אל מול התחושה ש 'הכל נגמר' ו 'היא הולכת לבלי שוב'.




שובי לביתך

מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.

האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.

את 'שובי לביתך' כתבה דליה רביקוביץ  ללחן של שם טוב לוי, ארבע שנים לאחר מותה של חברתה, תרצה אתר. השתיים לא הרבו להתראות, אבל שוחחו בטלפון, וניהלו דיאלוג ודו שיח ביניהן בשירים. 'שובי לביתך' כולו שזור דימויים מתוך שיריה של אתר ושל נתן אלתרמן, אביה. ניתן לראותו כפנייה של גבר לאהובתו, של אב או אם לבתם, של רביקוביץ אל עצמה, או כפנייה אל דמות אישה אחרת. עם זאת, מתבקש לראותו גם כפנייה ישירה אל אתר.

רביקוביץ כידוע ידעה עליות ומורדות ומשברים בעצמה. 'שובי לביתך', הוא מעין  גרסה ממשיכה לשירה שלה עצמה – 'צער הלילה' (גם הוא בלחן ובביצוע של שם טוב לוי). השיר מעביר את הדמות אליה היא פונה דרך מסע לילי רצוף אימה וקור. 'מה לך בחוץ ילדה' יכול להיקרא כציטוט של אבן גבירול הפונה אל נפשו חסרת המנוחה והנסערת ב'מה לך יחידה'. 'מנוח לא מצאה רגלה'  בהשראת היונה של נֹח בסיפור המבּוּל, בראשית ח'. הלילה עצמו כנושא וכרקע, גם על שלל הֶקשרים חיוביים אופטימיים ומנחמים, מופיע רבות בשירים של אתר - 'בגלל הלילה', 'הלילה הוא שירים', 'ליל ניצחון' ועוד. הדימויים ברובם מצויים בשיריה של אתר, במפגשים שבין פנים וחוץ – סופה, חלון, תריס, רעש,  קור, ב'ושום סלע', 'שיר הנשמרת'  ועוד. ירח  (סהר כאן אצל רביקוביץ) הוא אולי מהדימויים והאובייקטים השכיחים ביותר אצל אתר. באין ספור שירים של אלתרמן מופיעים ירח וסהר.

בבית השני ב - 'מקול סופה שמרי נפשך', מצטטת רביקוביץ  את  'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך', מתוך 'שיר משמר', אותו כיוון אלתרמן לבִתו.  ב'שיר משמר' (במקור המלא) מופיע הלילה גם  כמאיים וזרוע פחדים, וגם כמנחם , בא לחסד וצופן טובות. הציפור  גם היא שם – "מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבֹהלה בתוך כף יד.. כמו ציפור בחדר בחפּשה אשנב?"

מול חוסר המנוח  ("נדמה לי שהשקט היה מוכר לתרצה רק בשנתה, וגם אז לא תמיד", כתבה עליה במעין הספד שנים מאוחר יותר), קוראת לה רביקוביץ בבית הראשון לשוב אליה.  'חזרי אלי ושובי לביתך'. 'שובי לביתך', בניגוד ל 'היא הולכת לבלי שוב' ב'בלדה לאישה'. היא  מצביעה על חסרונה, ועל הצורך האישי שלה עצמה בשובה.  ב'תמונת רגע' קוראת אתר לדמות כלשהי, גבר - "אנא שוב אלי, בוא אלי.. רוח קוראת אליך, בוא אלי, שוב אלי", כשהמילים חוזרות על עצמן שוב ושוב. באופן דומה מפצירה בה רביקוביץ.  

בהמשך היא קוראת לה "תני לנפשך לשמוע זמר קטן", בהיותה יודעת שזו משימה לא קלה, במצב שכזה, לשמוע זמר. להניח לנפש לשמוע זמר. גם כאן, היא מזכירה לה, מעבר  להיותה כותבת ויוצרת שירים ללחנים, את הצורך המוכר לה עצמה, לאתר- בזמר. הזמר אותו אפשר לקבל ב'שיר במתנה' – "אבל מותר לכתוב שיר זמר, אם רוצים  לכתוב שיר זמר.. המנגינה והזמר נבראים מתוך הלב, על כן צריך לתת אותם במתנה, וגם מותר לומר בשקט, אם תרצה לומר בשקט, שהשיר לנצח הוא לשתי עינייך, היפות במתנה..".  זמר יכול להינתן גם כמתנה, כמעשה אהבה. היא מזכירה לה דרכו, גם את הרצון להיות נאהבת, לאהוב. החזרה על המשאלה שתוכל לשמוע זמר קטן, מדגישה את היותו גורם מחייה, מעורר, מאיר. שירים רבים של אתר הפכו כידוע לזמר נפלא, בין אם נועדו לכך מראש, ובין אם לאחר מכן. רביקוביץ כתבה על היכולת הזו - "והייתה תרצה של הפזמונים, כל פזמון להיט.. תמיד רהוטה ואלגנטית.. מנגנת מילים כמו כינור".

בבית האחרון היא קוראת לה לשאת עין למרום, "שם סדק שחר מאפיר".  המבט למעלה, למרום, מופיע  ב'בלדה לאישה' בדמות 'ענני הגובה' ו 'ענני אוקטובר'. בעקיפין מתייחסת כאן רביקוביץ ל'פרגים באוקטובר' של סילביה פלאת', שנכתב מספר חודשים לפני שפלאת' שמה קץ לחייה. אתר כאמור הושפעה ממנה. ב'בלדה לאישה' נלקחים דימויים מהשיר ומשיר מעט מוקדם יותר של פלאת' – 'על הקצה'.  "אפילו ענני השמש אינם יכולים להשתלט על הגלימות האלה" או "אפילו ענני השמש אינם משתלטים על הצבעים האלה, האינסוף", כך בתרגום אתר עצמה ל'פרגים באוקטובר'. בתרגומים אחרים - "אפילו ענני הרום הבוקר לא יכולים להסתדר עם אזורים כאלה" (זיוה שמיר), או "אפילו ענני השמש לא יוכלו לסדר כאלה חצאיות" (סבינה מסג).

אצל אתר במבט למעלה אפשר ליהנות מהיופי "עד בלי שבע", אך הוא אינו מספיק  למול התחושה ש 'הכל נגמר'. רביקוביץ לעומתה מסמנת התחלה חדשה, יום חדש, אור, סדק שחר מאפיר, עם  "ציפור אחת נעורה כבר" (בניגוד לציפור הפצועה, שרגלה לא מוצאת מנוח, בבית הראשון) הקוראים לה לחזור לעצמה ולביתה, על כל המשתמע מכך. השחר אגב, כפי שהעידה אתר על עצמה  וגם רביקוביץ עליה, היה זמן בו אהבה לכתוב. "שוב אנחנו נפגשות רק באמצעות הזיכרון, על קו הגבול הדק מאוד שנמתח בינינו, היא בהשכמת השחר שופתת קומקום ראשון, בזמן שאני מתכוננת לישון", כתבה על אתר. 

וכך אתר בשיר שהקדישה לרביקוביץ - "וגם בגלל הציפורים, וגם בגלל הציפורים, רציתי רק לומר לך בשעה כמו חמש: אִוושת הרוח אחות, השומעת את? אִוושת משי הסין אשר אהבת.. בגלל הציפורים רציתי שתדעי, בגלל הציפורים אשר שומעות אנחנו יחד מול הראי, אני בקומי, ואת בשכבך, לישון את שנתך ולנום.." (אִוושת רוח, לחש אש)



מתנה

הייתי רוצה לצאת מפה
הייתי רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

לא היית רוצה לצאת מפה
לא היית רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

'מתנה' הוא שיר תמציתי מדוד ומרוכז מאוד, שמכיל עולם מלא ורב. אצל רביקוביץ נוכחות דמותה של אתר ברורה, הן בשל מספר האזכורים והציטוטים הרב, והן ועל רקע היכרותן בפועל. אצל גדג' לעומת זאת, אפשר לקרוא את השיר כפנייה אליה דרך מספר רכיבים מהותיים בשיר, ומכלול מעניין של הקשרים. 

"הייתי רוצה לצאת מכאן.. הייתי רוצה לקבל מתנה ... לא היית רוצה לצאת מכאן, לא היית רוצה לקבל מתנה.. זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול. שבא אלי היום, שבא אלי אתמול".

 רצון, מתנה ואלוהים מופיעים אצל אתר במשמעות מרכזית ב'שיר במתנה', וב'תפילת יום הולדת'.

 ב'שיר במתנה' - "אבל תוכל לתת לי פרח, אם תרצה לתת לי פרח...אבל מותר לכתוב שיר זמר, אם רוצים לתת שיר זמר.. וגם מותר לומר בשקט, אם רוצים לומר בשקט, שהשיר הוא לנצח לשתי עינייך, היפות במתנה". ב'תפילת יום הולדת' היא  מבקשת מתנה ליום הולדתה השלושים – "יום שני שנת שבעים אחת.. חמישה במאי.. השעה שלוש.. עשה שיזכור השנה, עשה שיביא מתנה". (התאריך בשיר הוא כנראה פיקטיבי. אתר בחודש מאי כבר מספר חודשים לאחר יום הולדתה השלושים (ינואר). אולי ביודעין רימזה  על כך שהמתנה אכן נשכחה?).

 היכולת להרגיש רצון או לעורר אותו  הוא משמעותי. הרצון והתשוקה, שהיו מוכרים ושגורים כחלק מהווייה יכולים להיעלם. גדג' פותח בגוף ראשון כמי שרוצה לקבל. הוא מסמן את עצמו כמי שיודע ומכיר הוויה של היעדר רצון. מתוך העמדה הזו הוא פונה ומציע ואומר/שואל. שורת הפניה היא אל מישהי ש לא רוצה. אמנם אין סימן שאלה, אולם אופן ההבעה בשירה מרמז ויוצר כפל משמעות – גם כהנחה שאינה רוצה לקבל, תיאור מצב, וגם כשאלה, כהצעה. 

'שיר במתנה' ו'תפילת יום הולדת', מבקשים או גם מציעים מתנה – פרח.. ידיים שנוגעות.. או מנגינה ושיר זמר. בשניהם אתר מבקשת, רוצה לקבל מתנה. ב'שיר במתנה' היא רומזת גם על עצמה כמי שנותנת, בהקשר לשיר זמר, בעצם היותה כותבת, משוררת. אפשר לראות בגדג' כמי  שעושה  כמוה - מבקש, אבל גם רוצה כנראה לתת, וכמי שמזכיר לה - רצית, לקבל, לתת.

בעקיפין אפשר להתייחס גם כאן שוב ל'פרגים באוקטובר' של פלאת'  ובו המתנה כלל אינה רצויה (אולי רמז להריון של האישה באמבולנס, או לפרחים). "מתנה, מתנת אוהבים, שלא נתבקשה לחלוטין, מאת השמים" (בתרגום של אתר), או "מתת, מתנת אוהב, שכלל לא נתבקשה מן המרומים" (בתרגום זיוה שמיר). אצל פלאת' היעדר הרצון במתנה מייצג חוויה כללית של משאלה לחידלון.

הן ב'תפילת יום הולדת' והן ב'מתנה'  אלוהים מייצג סוג של אמונה, סיוע, תקווה, כוח, שינוי. בשניהם הוא מגיע. ממש הוא עצמו. זה לא מעשה יומיומי - "לא בכל יום אתה בא", או "זה לא חלום". 

אצל אתר אלוהים שלה מסתתר מאחורי הברוש (בסגנון הג'ירפה ב 'מיץ פטל'). היא משתעשעת אתו, והוא מרכין ברוח את ראשו אל ראשה. היא מבקשת ממנו כאמור ליום הולדתה – "עשה שיזכור השנה, עשה שיביא מתנה" . הכוונה יכולה להיות לאהוב, לבעלה, לאביה (שמת שנה קודם), לזה ששוכח. אפשר לדון בשאלות אמונה ותפיסת כוחו של אלוהים בשיר,  שהרי הוא גם אלוהי השמשות והירחים, הנשים ההפתעות המתנות והפרחים, וגם אלוהי השום דבר, אלוהי השוכחים. היא מצפה להיותו מסייע כל כיכול שבא לטוב, אבל גם מפקפקת ומלגלגת ומנמיכה ציפיות. יש להזכיר כאן  שאתר תרגמה גם את 'מכתבי ילדים לאלוהים'.

 אצל גדג' אפשר לראות כאן את אלוהים כהשראה, כאות חיובי. אלוהים בא אליו אתמול, בא אליו היום. הוא מסמן מעבר בין הרצון לצאת ולקבל מתנה, אל האפשרות להרגיש תחת השמים השחורים, זרמים תת קרקעיים של יופי. אפשר שעורר את היצירה למשל. שהביא שיר.

 הן אצל רביקוביץ והן אצל גדג' השימוש החוזר בביטוי "כבר" מסמל את השחר החדש, או את הרגשת היופי שניעורה לאחר השבר. אצל גדג' היא עדיין בלתי נראית, אבל מורגשת. 

כך אם כן, 'שובי לביתך' ו'מתנה' מסמנים  תנועה בזמן, מעבר אל ההתחדשות, אל יציאה או שיבה. זמר קטן יכול להיות מתנה. אפשר כבר להרגיש יופי חבוי ונסתר, לראות ולשמוע ציפור שניעורה כבר, או סדק שחר מאפיר. גם רביקוביץ וגם גדג' יכולים להיקרא כפונים ומציעים לאתר, אל מול החשיכה שהשתלטה, ואל מול החידלון והאין מוצא, אפשרות לסלק את הקור, ולחזור ולראות את האור והיופי. לשוב ולצאת אל עצמה היוצרת, האוהבת והנאהבת.  

איור- נועה מזלי, nushkee


 




 


 



יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

בחיפוש אחר בית פיזי או רוחני. מחשבות על 'ילדים של מהגרים', אביב גדג'


ב
חיפוש אחר בית פיזי או רוחני. מחשבות על 'ילדים של מהגרים', אביב גדג'

איל פלג, מירב תמיר 


את 'ילדים של מהגרים' תיאר אביב גדג' כאלבום שהחל כמחווה להוריו ('שהיו מהגרים כל ימי חייהם' כפי שנכתב בחוברת האלבום), והתרחב למבט אל העולם ואל אנשים סביבו שמחפשים בית פיזי או רוחני. אפשר לפיכך לקרוא אותו לאור הניסוח הזה. אין כאן  ערבות לקלוע בהכרח  ל'כוונת המשורר', אלא הצעה לקריאה ולמבט כוללני, שעובר ומתכתב גם עם מספר דמויות במוזיקה ובתרבות הישראלית. כרגיל אצל גדג' הנושאים הם רבים ורחבים, והתמות באלבום מופיעות באופן כזה או אחר בכל השירים, ודאי אלו הנוגעות להישרדות בכלל, להתאקלמות ולשייכות בהקשר של הגירה ('חסרי שם שקופים ורעבים, חסרי בית וילדים של מהגרים' ב 'לא מקום לחלשים'). הבחירה כאן הייתה להתמקד בחלק מהתכנים דרך שלושה מהשירים, תוך אזכור אחרים.  

אמונתי מנגנת בלילות



אמונתי מנגנת בלילות

בין קופסת הדמעות למיטה הריקה

משוררים חיפשו מילה וגילו תהום

אמונתי מנגנת בלילות

היא חיכתה כאן כל היום שעות ארוכות

אמונתי לא צריכה הרבה מקום

ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות

וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום

ולשמוע ולראות.

עזוב את העיר מבלי להיפרד

אתה ממילא עוד תחזור

בוא ילד, בוא ילד

הבטחנו להיות חזקים מאוד

אבל לא היום.

אמונתי מסלקת את הקור

משיבה את הזמן לאחור

ותיכף ניפול זה על צווארו של זה

והשחר יעלה.

אמונתי נעלמת בימים

יתומה כמו צדק שזוחל על הקירות

אמונתי מנגנת בלילות

אפשרי שהמושג 'אמונתי בלילות' שאול ממזמור צ"ב בתהלים: להַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹתעֲלֵי-עָשׂוֹר, וַעֲלֵי-נָבֶל;  עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״. גם במזמור הוא מחובר לנגינה. ישנם מספר פירושים למושג – למשל שהיום מוקדש לעיסוק לפעילות ולהודיה, והלילה פנוי לאמונה, או במבט אחר - היכולת שלא לאבד את האמונה ולשמור עליה, גם ברגעים ובתקופות קשות. 

אמונה ושאלות סביבה מלוות את הטקסטים של גדג' בכותרות שירים, בתכנים ובשורות מתוכם. אם למנות חלק - 'מול הים עם תפילין', 'ירח במזל עקרב', 'תפילה ליחיד', 'טוטפות', 'שרף אורנים', 'מקדשים' ועוד. ב'אמונתי מנגנת בלילות' היא מוצגת כאישית (אמונתי). היא מכילה מעבר להבנה השכלית, או לתודעה המושגית והמילולית, גם את השירה הפיוט והנגינה (מנגנת). היא נגישה ונוכחת יותר בלילות. היא פשוטה, לא זקוקה להיכלות ולהדר ('לא צריכה הרבה מקום, ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות'). היא משולה לאמת, או לחיפוש אחר האמת ('צדק שזוחל על הקירות'), והאהבה היא חלק ממנה ('ניפול זה על צווארו של זה').

האמונה של גדג', כך נראה, איננה אותות ומופתים, כוהני דת, משיחי שקר או נאומי ניצחון, מקדשים או אדמה מקודשת ('שום אדמה לא תחזיר אהבה' ב'נחש בעשב', מתוך 'תפילה ליחיד'). חלק ממהותה הוא גם היכולת לשאול שאלות.

בהקבלה משלימה ולא בסתירה, ניתן להתייחס ל'אמונתי' כמסמלת את היצירה (אמנות-אמונתי).  'בין קופסת הדמעות למיטה הריקה, משוררים חיפשו מילה וגילו תהום'. אל מול האובדן, חוסר השליטה, הסופיות, הכאב והשבר, מנסים למצוא מילים. ב'גילוי וכיסוי בלשון' מתייחס ביאליק ליכולת לשהות אל מול פני התהום, כמאפשרת למילים לנבוע ולגלות עולם. אותן מילים עצמן בשימוש יתר שוחק, או נטול הקשר, משמשות ככיסוי והסתרה. כך או כך, בהיותן מגלות ובוראות, או בהיותן מכסות ומסתירות, הן משמשות כחיץ בפני התהום הבלתי אפשרית. המנגינה, כאמצעי ביטוי נוסף (נגינה, בכי ושחוק ,אצל ביאליק. לפחות אחד מהם חייב  להיות מצוי ביצירה מהותית), מוסיפה ומגלה היכן שהמילים כלות.

'אמונתי מנגנת' דומה כאן ל'יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה' ('דם על הים' ב'מנועים קדימה'), או ל'אני כותב על הקירות שלא יפלו' ('כל החומות הגבוהות' ב'שרף אורנים'). היא נכס, כוח, עמידות, בונה את הגשר.

היא כהשראה או 'מצב היפנוטי' כפי שקרא לו גדג' פעם, נעלמת לעתים, מופיעה בלילות, מחכה לחיבור, וכשהוא מתרחש 'אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות'. היצירה מרחיבה, פותחת וחושפת, מחברת לתחושות, לכאב, ליופי ולאמת (זו שבודדה לעתים, אבל כתובה על הקיר). היא מאפשרת לשמוע ולראות את מה שהיה חבוי ונסתר קודם.

תמה נוספת המופיעה בשיר, כמו גם בלא מעט אחרים, היא הפרידה והחזרה או האיחוד עם דמויות קרובות יותר או פחות. 'נעלמת בימים', 'תכף ניפול זה על צווארו של זה', 'עזוב את העיר מבלי להיפרד, אתה ממילא עוד תחזור'. כך גם ב'טוטפות בין עיניך' - 'דרכינו שוב נפרדות, אבל הן ייקחו אותנו לאותו מקום', או ב'כמו נפש' -  'וכמו נפש שחוזרת אל הגוף את תשובי אלי'. האלבום מסתיים בחזרה ארוכה על 'בואי נחזור הביתה' (ב'הביתה'). ב'כל החומות הגבוהות' (ב'שרף אורנים'), מופיע - 'אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו'. שום פרידה משמעותית היא אם כן לא סופית ומוחלטת, גם לא מהמתים. 'שום דבר לא מת, הכל נשאר חי.. שום דבר לא מת, הכל נשאר כאן' (ב'כל צעד').

תחת המבט הזה, ושוב, כמשלים גם את האחרים, ניתן לקרוא את 'אמונתי' כמרחב של דיאלוג ומפגש פנימי המתקיים עם דמות קרובה, או דמויות קרובות שכבר לא כאן, אמו של גדג' אולי (אם-אמונתי), אותה איבד בשנות העשרה המוקדמות, ואביו אותו איבד מספר שנים לאחר מכן. קופסת הדמעות והמיטה הריקה מסמלות את אובדנה והיעדרה של האם, ובהמשך מופיע מה שנשמע כקול האב הפונה אל ילדיו בשעה קשה ונוסך בהם כוח ותקווה. ב'אמונתי' מתקיימת התחושה שהיא שם, כאן, מחכה, נוכחת, כהשגחה וכהשראה, שאפשר לנשום לשמוע ולראות אותה, ליפול על צווארה, והיא על שלו. המפגש אתה משיב את הזמן לאחור, מרומם, מחייה, מזרים כוחות ומפרה. וזה הדדי, דו כיווני.

באותו הקשר, ניתן למתוח קו אל השיר המסיים את האלבום, 'הביתה'. יש בו פנייה אל דמות, אישה, אהובה לאחר פרידה, או אל מישהי שכבר לא בין החיים כמו שנרמז, שוב אמו אולי. גדג', שאין לו שביל זהב להוביל אותה עליו, קורא לה לחזור הביתה. באופן הפניה ניתן למצוא דמיון ל'מהרי נא' של אהוד בנאי, שבו הוא פונה לאמו. בנאי, שקרא כזכור ללהקה שלו 'אהוד בנאי והפליטים', ששר על 'האחים כהי העור', ושלקח לו זמן לגבש את דרכו. שניהם מדברים אתה, מתגעגעים וכמהים לעוד ממנה. אצל בנאי היא מול כוכב מנצנץ במרחק, וגדג' צופה בכוכבים מתים במסלולם. בנאי מבקש שתספר לו על הילד שהיה, גדג' על עצמה, 'על הנפש שלא הזדקנה מעולם'. זהו רגע מנחם. בנאי מחזיר אותה אל ביתו, וקורא בשמה לבִּתו. גדג' מטייל אתה בעולמה, מספר לה גם על עצמו, וקורא לה לחזור אתו הביתה.

 ונוס בתמוז


מבחוץ את מלאה קוצים

ומבפנים, עוד ועוד קוצים

אין לך זמן לים

אין בך מים מתוקים.

הלכת לאיבוד רק בשביל להיוולד מחדש

ונשארת בלי כלום

זיקוקים בכלוב

לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך

מבחוץ את מלאה קוצים

ומבפנים עוד ועוד קוצים

אין לך זמן לים

אין בך מים מתוקים

הלכת לאיבוד כמו שורה בשיר

פגעת בקיר

ונשארת בלי כלום

פרח ערירי

מלאך כחול

ונוס בתמוז.

בהופעות תיאר גדג' לעתים את 'ונוס בתמוז' כשיר אהבה, והוא אכן מהיפים שיש. הוא סוג של קינה, יש בו תסכול, וניתן לקרוא בו גם הספד כואב לענבל פרלמוטר.

השיר שזור בדימויים בהם השתמשה פרלמוטר - מיתולוגיה, מים, אור וחושך, וכמובן קוצים.

באלבום השני של המכשפות ('זמנים מוזרים') מופיעים ברצף שני שירים -  'קוצים של פחד' ולאחריו 'ריקוד האלים'.  

ב'ריקוד האלים' היא שרה - 'ונוס שותה עוד כוס הילולים, יפה שיכורה יחידה בעולם, יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם, צוחקת בקול פעמון שנסדק, משנים של סיגריות, לילות של מחנק, בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה, האלים חוגגים אבל ונוס בוכה'.

ב'קוצים של פחד' שרה פרלמוטר - 'קוצים של פחד דוקרים את הלילה.. כל פחד מואר.. וכל חושך אכזר.. והשמש היא פצע גדול שבוער.. דאגות כמו סכין חותכות את הפנים.. והפחד קורע עמוק מבפנים'. אין בו רגע של נחמה ורוגע, מבחוץ ומבפנים. 

הכאב הדוקר והבלתי פוסק שאינו מרפה מבחוץ ומבפנים, פותח את 'ונוס בתמוז' ,ובהמשכו חוסר המנוחה המערער והמכבה.

אפשרי שגדג' רומז ב'מבחוץ את מלאה קוצים', מעבר לחזרה על הדימוי מתוך 'קוצים של פחד', גם לשימוש בסמים קשים ולנטייה לפגיעה עצמית. תחת הנחה זו ניתן לקרוא את השורות - 'זיקוקים בכלוב לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך'.  הזיקוקים, כמו 'עוד כוס הילולים', הם כלא של שיעבוד ואשליה שאינם מצליחים להאיר, לרפא ולשחרר. 

השיר מסתיים בשורות - 'הלכת לאיבוד כמו שורה בשיר פגעת בקיר ונשארת בלי כלום, פרח ערירי, מלאך כחול, ונוס בתמוז'. רכבה של פרלמוטר פגע בקיר, וכך באופן טרגי סיימה את חייה. בין אם בתאונה ובין אם במכוון, הוא רואה באירוע תוצאה של הליכה לאיבוד, וכואב את אבדנה וקטיעת יצירתה.  

את הדימוי 'מלאך כחול' אפשר לייחס אולי לג'ימי הנדריקס. בהופעה האחרונה שלו באי ווייט, מס' שבועות לפני מותו, קרא הנדריקס ללהקה (טריו עם מיץ' מיצ'ל ובילי קוקס) - "מלאך כחול פרוע". זהו גם שם אלבום ההקלטה מהמופע, שיצא מאוחר יותר. כך, משייך אותה גדג' למעמד המיתי של גיבורי הרוק הגדולים שמתו בטרם עת, עם דגש על היותה אישה, מוזיקאית, גיטריסטית.  

ונוס, אלת האהבה, היופי והפריון, שרויה כאן בסבל, בכאב, בבדידות ובמשיכה לחידלון, ולא במים המתוקים*, המצמיחים, המחדשים. כך היא מחוברת לתמוז, אל הפריון בתקופה השומרית, שהיה אף נשוי למקבילתה השומרית איננה. על מותו העונתי בקיץ וירידתו לשאול היו נשים אבלות ומבכּות (יחזקאל ח' פס' 14). עם זאת, תמוז הוא אל מחזורי. הוא ישוב מהשאול להפרות, עם הגשם הראשון. גם ונוס עוד תחזור לחייך ולרקוד. בהיעדרה, 'ונוס בתמוז' ימשיך להשמיע את קולה ולהאיר את דמותה, כישרונה ויצירתה.

* ('מים מתוקים' מסמן מחווה למאיר אריאל ול'מים מתוקים', מתוך 'זרעי קיץ', שיר אהבה גם הוא, ובו אהובת המספר משולה לארץ מדבר , מקפיאה עוקצת ודוקרת. להיותה כך יש רקע - 'היא בטח לא שוכחת ועדיין לא סולחת.. כבר מזמן הייתה עוזבת, אלמלא הייתה חושבת, שתמצא בי מים מתוקים'.)

אלנבי בלוז



תסתכלי

העיר נרדמה

יש שלג באלנבי

רך ולבן.

יש לנו חדר על גג העולם

ספה מתפרקת, ירח צהוב

מהרחוב ועד לים, מהשוק ועד לבנק

אהבה כזאת היא אהבת אמת

פשוט אסור לתת לה ללכת...

כשתפילות הופכות לנסים

כולם עסוקים בדברים אחרים

עכשיו הלב שולט על הגוף

יש לך עוגן אבל אתה רוצה לעוף

מהרחוב ועד לים, מהשוק ועד לבנק

אהבה כזאת היא אהבת אמת

פשוט אסור לתת לה ללכת...

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום

(ילדים של מהגרים מדברים רק על העתיד)

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום. 

את 'אלנבי בלוז', גם הוא שיר אהבה, ניתן לקרוא כהושטת יד אל 'חלון לים התיכון' של יהודה פוליקר ויעקב גלעד (מילים), בנים של מהגרים שניצלו מהתופת, ושחרתו את חוויית הדור השני שלהם ב'אפר ואבק'. בשני השירים הפניה היא לאהובה. אצל גלעד היא עדיין רחוקה ועם ילד, מעבר לים, אחרי המלחמה. ב'אלנבי בלוז' היא לצדו. 'חדר וחצי על גג של בית נטוש' ביפו, הופכים אצל גדג' ל'יש לנו חדר על גג העולם' באלנבי. 'יש פה מיטה מתקפלת' ל'ספה מתפרקת'. השלג של תל-אביב ב'שנת חמישים סוף דצמבר בחוץ מלחמת רוחות, השלג צנח כאן לפתע, לבן מזכיר לי נשכחות' הופך ל'יש שלג באלנבי רך ולבן'. 'סיכוי אחד למיליון' מתרגם ל'תפילות הופכות לנסים'. הים המסמל אופק ומרחב פתוח, נשקף מהחלון אצל גלעד, וכנראה לא רחוק מהרחוב אצל גדג'.

אלנבי כסביבה (גם ממשית לגדג' בשנות מגוריו בעיר), שמופיעה כרב זמנית בשיר, מהווה כבר שנים ארוכות מרחב של קיבוץ גלויות, ערבוביה של הון ועוני, תושבים ממזרח וממערב, תיירים, צעירים העוברים לעיר הגדולה, קשישים ובעלי מלאכה, חסרי בית, מבקשי מקלט ועובדים זרים, פליטים, מהגרים. נראה שהמקהלה המלווה את השיר ממש לאורכו, מפתיחה ועד סיום, מייצגת את הפסיפס הזה.

 גם כאן (כמו ב'חלון לים התיכון'), על הרקע הזה, חיי החירות והאהבה יכולים להסתפק במועט (שממילא אופייני בדרך-כלל לחיי מהגרים בתקופת קליטה), והם עצמם הבית המהותי והחשוב.

התקווה לאיחוד עם האהובה, הופכת להוויה ממשית אצל גדג', כשהיא עטופה ביום יום של הרחוב, הבנק, השוק, הים. זו אהבת אמת ואסור לתת לה ללכת. אלא שגדג' מוסיף אזהרות. כשתפילות הופכות לנסים עסוקים בדברים אחרים. יש עוגן אבל רוצים לעוף. לעתים קל יותר לחלום. אם חלון לים התיכון פונה (גם מוזיקלית אגב) אל הכמיהה והתקווה לאיחוד ולאושר שיתגנב אל החלון, גדג' מתייחס גם לאפשרות לאבד את האהבה, לקושי לשמור עליה, ולכן אולי הנימה השורה עליו היא של בלוז, וזו גם כותרתו. 

אם לאלבום שקדם לו קרא גדג' 'תפילה ליחיד', כאן הוא פונה ללשון רבים - 'ילדים של מהגרים', ולא במקרה כנראה. כך גם בכותרת השיר הפותח - 'לא מקום לחלשים'. גדג' מצטט בו את יהודה עמיחי – 'אין צורך להטיל גז מדמיע, אני כבר בוכה' (מתוך 'מסעות בנימין האחרון מטודלה') והופך אותו ללשון רבים - 'אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע, אנחנו כבר ממילא בוכים'. 

שנים קודם ל'מסעות בנימין..' כתב עמיחי את 'והגירת הורי' שנפתח בשורה - 'והגירת הורי לא נרגעה בי'  ומסתיים במילים - 'ואחר כך מותי וסוף להגירת הורי'. חווייתם מוטבעת  בו, חלק ממנו. האני, היחיד, מצוי במרכז שירתו של עמיחי. עם זאת הוא תמיד נטוע בתוך סביבתו, הפיזית והרוחנית, הקרובה יותר או פחות, ובתוכה הוא מנסה לפלס את דרכו ולמצוא את עצמו. השילוב שבין האישי, הפרטי, והתמודדות היחיד, לבין הסביבה, המרחב והמציאות, אופייניים לשירה ולכתיבה של גדג'. כך גם במארג שיצר ב'ילדים של מהגרים'. 


מקורות/קישורים

אהוד בנאי - 'עוד מעט'

המכשפות - 'עד העונג הבא', 'ימים מוזרים'

ענבל פרלמוטר - 'הקלטות אחרונות'

יהודה פוליקר/יעקב גלעד - 'אפר ואבק'

ח.נ ביאליק - 'גילוי וכיסוי בלשון'

יהודה עמיחי - 'מסעות בנימין האחרון מטודלה' (מתוך 'עכשיו ברעש')

אריק פלדמר - על תחושת זרות, נקודת מבט וקהלת - אביב גדג': "ילדים של מהגרים"

יוסי בבליקי - מקום טוב לחלשים

ענבל סמט - ונוס בתמוז

ציפי גוריון - "האדמה תפתח": מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו