בחיפוש אחר בית פיזי או רוחני. מחשבות על 'ילדים של מהגרים', אביב גדג'

בחיפוש אחר בית פיזי או רוחני. מחשבות על 'ילדים של מהגרים', אביב גדג'

איל פלג, מירב תמיר 

את 'ילדים של מהגרים' תיאר אביב גדג' כאלבום שהחל כמחווה להוריו ('שהיו מהגרים כל ימי חייהם' כפי שנכתב בחוברת האלבום), והתרחב למבט אל העולם ואל אנשים סביבו שמחפשים בית פיזי או רוחני. אפשר לפיכך לקרוא אותו לאור הניסוח הזה. אין כאן  ערבות לקלוע בהכרח  ל'כוונת המשורר', אלא הצעה לקריאה ולמבט כוללני, שעובר ומתכתב גם עם מספר דמויות במוזיקה ובתרבות הישראלית. כרגיל אצל גדג' הנושאים הם רבים ורחבים, והתמות באלבום מופיעות באופן כזה או אחר בכל השירים, ודאי אלו הנוגעות להישרדות בכלל, להתאקלמות ולשייכות בהקשר של הגירה ('חסרי שם שקופים ורעבים, חסרי בית וילדים של מהגרים' ב 'לא מקום לחלשים'). הבחירה כאן הייתה להתמקד בחלק מהתכנים דרך שלושה מהשירים, תוך אזכור אחרים.  

אמונתי מנגנת בלילות

אמונתי מנגנת בלילות

בין קופסת הדמעות למיטה הריקה

משוררים חיפשו מילה וגילו תהום

אמונתי מנגנת בלילות

היא חיכתה כאן כל היום שעות ארוכות

אמונתי לא צריכה הרבה מקום

ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות

וכשהיא מנגנת אז אפשר פתאום לנשום

ולשמוע ולראות.

עזוב את העיר מבלי להיפרד

אתה ממילא עוד תחזור

בוא ילד, בוא ילד

הבטחנו להיות חזקים מאוד

אבל לא היום.

אמונתי מסלקת את הקור

משיבה את הזמן לאחור

ותיכף ניפול זה על צווארו של זה

והשחר יעלה.

אמונתי נעלמת בימים

יתומה כמו צדק שזוחל על הקירות

אמונתי מנגנת בלילות

אפשרי שהמושג 'אמונתי בלילות' שאול ממזמור צ"ב בתהלים: להַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת; עֲלֵי-עָשׂוֹר, וַעֲלֵי-נָבֶל;  עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״. גם במזמור הוא מחובר לנגינה. ישנם מספר פירושים למושג – למשל שהיום מוקדש לעיסוק לפעילות ולהודיה, והלילה פנוי לאמונה, או במבט אחר - היכולת שלא לאבד את האמונה ולשמור עליה, גם ברגעים ובתקופות קשות. 

אמונה ושאלות סביבה מלוות את הטקסטים של גדג' בכותרות שירים, בתכנים ובשורות מתוכם. אם למנות חלק - 'מול הים עם תפילין', 'ירח במזל עקרב', 'תפילה ליחיד', 'טוטפות', 'שרף אורנים', 'מקדשים' ועוד. ב'אמונתי מנגנת בלילות' היא מוצגת כאישית (אמונתי). היא מכילה מעבר להבנה השכלית, או לתודעה המושגית והמילולית, גם את השירה הפיוט והנגינה (מנגנת). היא נגישה ונוכחת יותר בלילות. היא פשוטה, לא זקוקה להיכלות ולהדר ('לא צריכה הרבה מקום, ישנה מתחת לגשר, מטיילת בחצרות'). היא משולה לאמת, או לחיפוש אחר האמת ('צדק שזוחל על הקירות'), והאהבה היא חלק ממנה ('ניפול זה על צווארו של זה').

האמונה של גדג', כך נראה, איננה אותות ומופתים, כוהני דת, משיחי שקר או נאומי ניצחון, מקדשים או אדמה מקודשת ('שום אדמה לא תחזיר אהבה' ב'נחש בעשב', מתוך 'תפילה ליחיד'). חלק ממהותה הוא גם היכולת לשאול שאלות.

בהקבלה משלימה ולא בסתירה, ניתן להתייחס ל'אמונתי' כמסמלת את היצירה (אמנות-אמונתי).  'בין קופסת הדמעות למיטה הריקה, משוררים חיפשו מילה וגילו תהום'. אל מול האובדן, חוסר השליטה, הסופיות, הכאב והשבר, מנסים למצוא מילים. ב'גילוי וכיסוי בלשון' מתייחס ביאליק ליכולת לשהות אל מול פני התהום, כמאפשרת למילים לנבוע ולגלות עולם. אותן מילים עצמן בשימוש יתר שוחק, או נטול הקשר, משמשות ככיסוי והסתרה. כך או כך, בהיותן מגלות ובוראות, או בהיותן מכסות ומסתירות, הן משמשות כחיץ בפני התהום הבלתי אפשרית. המנגינה, כאמצעי ביטוי נוסף (נגינה, בכי ושחוק ,אצל ביאליק. לפחות אחד מהם חייב  להיות מצוי ביצירה מהותית), מוסיפה ומגלה היכן שהמילים כלות.

'אמונתי מנגנת' דומה כאן ל'יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה' ('דם על הים' ב'מנועים קדימה'), או ל'אני כותב על הקירות שלא יפלו' ('כל החומות הגבוהות' ב'שרף אורנים'). היא נכס, כוח, עמידות, בונה את הגשר.

היא כהשראה או 'מצב היפנוטי' כפי שקרא לו גדג' פעם, נעלמת לעתים, מופיעה בלילות, מחכה לחיבור, וכשהוא מתרחש 'אפשר פתאום לנשום ולשמוע ולראות'. היצירה מרחיבה, פותחת וחושפת, מחברת לתחושות, לכאב, ליופי ולאמת (זו שבודדה לעתים, אבל כתובה על הקיר). היא מאפשרת לשמוע ולראות את מה שהיה חבוי ונסתר קודם.

תמה נוספת המופיעה בשיר, כמו גם בלא מעט אחרים, היא הפרידה והחזרה או האיחוד עם דמויות קרובות יותר או פחות. 'נעלמת בימים', 'תכף ניפול זה על צווארו של זה', 'עזוב את העיר מבלי להיפרד, אתה ממילא עוד תחזור'. כך גם ב'טוטפות בין עיניך' - 'דרכינו שוב נפרדות, אבל הן ייקחו אותנו לאותו מקום', או ב'כמו נפש' -  'וכמו נפש שחוזרת אל הגוף את תשובי אלי'. האלבום מסתיים בחזרה ארוכה על 'בואי נחזור הביתה' (ב'הביתה'). ב'כל החומות הגבוהות' (ב'שרף אורנים'), מופיע - 'אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו'. שום פרידה משמעותית היא אם כן לא סופית ומוחלטת, גם לא מהמתים. 'שום דבר לא מת, הכל נשאר חי.. שום דבר לא מת, הכל נשאר כאן' (ב'כל צעד').

תחת המבט הזה, ושוב, כמשלים גם את האחרים, ניתן לקרוא את 'אמונתי' כמרחב של דיאלוג ומפגש פנימי המתקיים עם דמות קרובה, או דמויות קרובות שכבר לא כאן, אמו של גדג' אולי (אם-אמונתי), אותה איבד בשנות העשרה המוקדמות, ואביו אותו איבד מספר שנים לאחר מכן. קופסת הדמעות והמיטה הריקה מסמלות את אובדנה והיעדרה של האם, ובהמשך מופיע מה שנשמע כקול האב הפונה אל ילדיו בשעה קשה ונוסך בהם כוח ותקווה. ב'אמונתי' מתקיימת התחושה שהיא שם, כאן, מחכה, נוכחת, כהשגחה וכהשראה, שאפשר לנשום לשמוע ולראות אותה, ליפול על צווארה, והיא על שלו. המפגש אתה משיב את הזמן לאחור, מרומם, מחייה, מזרים כוחות ומפרה. וזה הדדי, דו כיווני.

באותו הקשר, ניתן למתוח קו אל השיר המסיים את האלבום, 'הביתה'. יש בו פנייה אל דמות, אישה, אהובה לאחר פרידה, או אל מישהי שכבר לא בין החיים כמו שנרמז, שוב אמו אולי. גדג', שאין לו שביל זהב להוביל אותה עליו, קורא לה לחזור הביתה. באופן הפניה ניתן למצוא דמיון ל'מהרי נא' של אהוד בנאי, שבו הוא פונה לאמו. בנאי, שקרא כזכור ללהקה שלו 'אהוד בנאי והפליטים', ששר על 'האחים כהי העור', ושלקח לו זמן לגבש את דרכו. שניהם מדברים אתה, מתגעגעים וכמהים לעוד ממנה. אצל בנאי היא מול כוכב מנצנץ במרחק, וגדג' צופה בכוכבים מתים במסלולם. בנאי מבקש שתספר לו על הילד שהיה, גדג' על עצמה, 'על הנפש שלא הזדקנה מעולם'. זהו רגע מנחם. בנאי מחזיר אותה אל ביתו, וקורא בשמה לבִּתו. גדג' מטייל אתה בעולמה, מספר לה גם על עצמו, וקורא לה לחזור אתו הביתה.

 ונוס בתמוז

מבחוץ את מלאה קוצים

ומבפנים, עוד ועוד קוצים

אין לך זמן לים

אין בך מים מתוקים.

הלכת לאיבוד רק בשביל להיוולד מחדש

ונשארת בלי כלום

זיקוקים בכלוב

לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך

מבחוץ את מלאה קוצים

ומבפנים עוד ועוד קוצים

אין לך זמן לים

אין בך מים מתוקים

הלכת לאיבוד כמו שורה בשיר

פגעת בקיר

ונשארת בלי כלום

פרח ערירי

מלאך כחול

ונוס בתמוז.

בהופעות תיאר גדג' לעתים את 'ונוס בתמוז' כשיר אהבה, והוא אכן מהיפים שיש. הוא סוג של קינה, יש בו תסכול, וניתן לקרוא בו גם הספד כואב לענבל פרלמוטר.

השיר שזור בדימויים בהם השתמשה פרלמוטר - מיתולוגיה, מים, אור וחושך, וכמובן קוצים.

באלבום השני של המכשפות ('זמנים מוזרים') מופיעים ברצף שני שירים -  'קוצים של פחד' ולאחריו 'ריקוד האלים'.  

ב'ריקוד האלים' היא שרה - 'ונוס שותה עוד כוס הילולים, יפה שיכורה יחידה בעולם, יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם, צוחקת בקול פעמון שנסדק, משנים של סיגריות, לילות של מחנק, בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה, האלים חוגגים אבל ונוס בוכה'.

ב'קוצים של פחד' שרה פרלמוטר - 'קוצים של פחד דוקרים את הלילה.. כל פחד מואר.. וכל חושך אכזר.. והשמש היא פצע גדול שבוער.. דאגות כמו סכין חותכות את הפנים.. והפחד קורע עמוק מבפנים'. אין בו רגע של נחמה ורוגע, מבחוץ ומבפנים. 

הכאב הדוקר והבלתי פוסק שאינו מרפה מבחוץ ומבפנים, פותח את 'ונוס בתמוז' ,ובהמשכו חוסר המנוחה המערער והמכבה.

אפשרי שגדג' רומז ב'מבחוץ את מלאה קוצים', מעבר לחזרה על הדימוי מתוך 'קוצים של פחד', גם לשימוש בסמים קשים ולנטייה לפגיעה עצמית. תחת הנחה זו ניתן לקרוא את השורות - 'זיקוקים בכלוב לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך'.  הזיקוקים, כמו 'עוד כוס הילולים', הם כלא של שיעבוד ואשליה שאינם מצליחים להאיר, לרפא ולשחרר. 

השיר מסתיים בשורות - 'הלכת לאיבוד כמו שורה בשיר פגעת בקיר ונשארת בלי כלום, פרח ערירי, מלאך כחול, ונוס בתמוז'. רכבה של פרלמוטר פגע בקיר, וכך באופן טרגי סיימה את חייה. בין אם בתאונה ובין אם במכוון, הוא רואה באירוע תוצאה של הליכה לאיבוד, וכואב את אבדנה וקטיעת יצירתה.  

את הדימוי 'מלאך כחול' אפשר לייחס אולי לג'ימי הנדריקס. בהופעה האחרונה שלו באי ווייט, מס' שבועות לפני מותו, קרא הנדריקס ללהקה (טריו עם מיץ' מיצ'ל ובילי קוקס) - "מלאך כחול פרוע". זהו גם שם אלבום ההקלטה מהמופע, שיצא מאוחר יותר. כך, משייך אותה גדג' למעמד המיתי של גיבורי הרוק הגדולים שמתו בטרם עת, עם דגש על היותה אישה, מוזיקאית, גיטריסטית.  

ונוס, אלת האהבה, היופי והפריון, שרויה כאן בסבל, בכאב, בבדידות ובמשיכה לחידלון, ולא במים המתוקים*, המצמיחים, המחדשים. כך היא מחוברת לתמוז, אל הפריון בתקופה השומרית, שהיה אף נשוי למקבילתה השומרית איננה. על מותו העונתי בקיץ וירידתו לשאול היו נשים אבלות ומבכּות (יחזקאל ח' פס' 14). עם זאת, תמוז הוא אל מחזורי. הוא ישוב מהשאול להפרות, עם הגשם הראשון. גם ונוס עוד תחזור לחייך ולרקוד. בהיעדרה, 'ונוס בתמוז' ימשיך להשמיע את קולה ולהאיר את דמותה, כישרונה ויצירתה.

* ('מים מתוקים' מסמן מחווה למאיר אריאל ול'מים מתוקים', מתוך 'זרעי קיץ', שיר אהבה גם הוא, ובו אהובת המספר משולה לארץ מדבר , מקפיאה עוקצת ודוקרת. להיותה כך יש רקע - 'היא בטח לא שוכחת ועדיין לא סולחת.. כבר מזמן הייתה עוזבת, אלמלא הייתה חושבת, שתמצא בי מים מתוקים'.)

אלנבי בלוז

תסתכלי

העיר נרדמה

יש שלג באלנבי

רך ולבן.

יש לנו חדר על גג העולם

ספה מתפרקת, ירח צהוב

מהרחוב ועד לים, מהשוק ועד לבנק

אהבה כזאת היא אהבת אמת

פשוט אסור לתת לה ללכת...

כשתפילות הופכות לנסים

כולם עסוקים בדברים אחרים

עכשיו הלב שולט על הגוף

יש לך עוגן אבל אתה רוצה לעוף

מהרחוב ועד לים, מהשוק ועד לבנק

אהבה כזאת היא אהבת אמת

פשוט אסור לתת לה ללכת...

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום

(ילדים של מהגרים מדברים רק על העתיד)

אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום. 

את 'אלנבי בלוז', גם הוא שיר אהבה, ניתן לקרוא כהושטת יד אל 'חלון לים התיכון' של יהודה פוליקר ויעקב גלעד (מילים), בנים של מהגרים שניצלו מהתופת, ושחרתו את חוויית הדור השני שלהם ב'אפר ואבק'. בשני השירים הפניה היא לאהובה. אצל גלעד היא עדיין רחוקה ועם ילד, מעבר לים, אחרי המלחמה. ב'אלנבי בלוז' היא לצדו. 'חדר וחצי על גג של בית נטוש' ביפו, הופכים אצל גדג' ל'יש לנו חדר על גג העולם' באלנבי. 'יש פה מיטה מתקפלת' ל'ספה מתפרקת'. השלג של תל-אביב ב'שנת חמישים סוף דצמבר בחוץ מלחמת רוחות, השלג צנח כאן לפתע, לבן מזכיר לי נשכחות' הופך ל'יש שלג באלנבי רך ולבן'. 'סיכוי אחד למיליון' מתרגם ל'תפילות הופכות לנסים'. הים המסמל אופק ומרחב פתוח, נשקף מהחלון אצל גלעד, וכנראה לא רחוק מהרחוב אצל גדג'.

אלנבי כסביבה (גם ממשית לגדג' בשנות מגוריו בעיר), שמופיעה כרב זמנית בשיר, מהווה כבר שנים ארוכות מרחב של קיבוץ גלויות, ערבוביה של הון ועוני, תושבים ממזרח וממערב, תיירים, צעירים העוברים לעיר הגדולה, קשישים ובעלי מלאכה, חסרי בית, מבקשי מקלט ועובדים זרים, פליטים, מהגרים. נראה שהמקהלה המלווה את השיר ממש לאורכו, מפתיחה ועד סיום, מייצגת את הפסיפס הזה.

 גם כאן (כמו ב'חלון לים התיכון'), על הרקע הזה, חיי החירות והאהבה יכולים להסתפק במועט (שממילא אופייני בדרך-כלל לחיי מהגרים בתקופת קליטה), והם עצמם הבית המהותי והחשוב.

התקווה לאיחוד עם האהובה, הופכת להוויה ממשית אצל גדג', כשהיא עטופה ביום יום של הרחוב, הבנק, השוק, הים. זו אהבת אמת ואסור לתת לה ללכת. אלא שגדג' מוסיף אזהרות. כשתפילות הופכות לנסים עסוקים בדברים אחרים. יש עוגן אבל רוצים לעוף. לעתים קל יותר לחלום. אם חלון לים התיכון פונה (גם מוזיקלית אגב) אל הכמיהה והתקווה לאיחוד ולאושר שיתגנב אל החלון, גדג' מתייחס גם לאפשרות לאבד את האהבה, לקושי לשמור עליה, ולכן אולי הנימה השורה עליו היא של בלוז, וזו גם כותרתו. 

אם לאלבום שקדם לו קרא גדג' 'תפילה ליחיד', כאן הוא פונה ללשון רבים - 'ילדים של מהגרים', ולא במקרה כנראה. כך גם בכותרת השיר הפותח - 'לא מקום לחלשים'. גדג' מצטט בו את יהודה עמיחי – 'אין צורך להטיל גז מדמיע, אני כבר בוכה' (מתוך 'מסעות בנימין האחרון מטודלה') והופך אותו ללשון רבים - 'אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע, אנחנו כבר ממילא בוכים'. 

שנים קודם ל'מסעות בנימין..' כתב עמיחי את 'והגירת הורי' שנפתח בשורה - 'והגירת הורי לא נרגעה בי'  ומסתיים במילים - 'ואחר כך מותי וסוף להגירת הורי'. חווייתם מוטבעת  בו, חלק ממנו. האני, היחיד, מצוי במרכז שירתו של עמיחי. עם זאת הוא תמיד נטוע בתוך סביבתו, הפיזית והרוחנית, הקרובה יותר או פחות, ובתוכה הוא מנסה לפלס את דרכו ולמצוא את עצמו. השילוב שבין האישי, הפרטי, והתמודדות היחיד, לבין הסביבה, המרחב והמציאות, אופייניים לשירה ולכתיבה של גדג'. כך גם במארג שיצר ב'ילדים של מהגרים'. 

מקורות/קישורים

אהוד בנאי - 'עוד מעט'

המכשפות - 'עד העונג הבא', 'ימים מוזרים'

ענבל פרלמוטר - 'הקלטות אחרונות'

יהודה פוליקר/יעקב גלעד - 'אפר ואבק'

ח.נ ביאליק - 'גילוי וכיסוי בלשון'

יהודה עמיחי - 'מסעות בנימין האחרון מטודלה' (מתוך 'עכשיו ברעש')

אריק פלדמר - על תחושת זרות, נקודת מבט וקהלת - אביב גדג': "ילדים של מהגרים"

יוסי בבליקי - מקום טוב לחלשים

ענבל סמט - ונוס בתמוז

ציפי גוריון - "האדמה תפתח": מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו