מי מחזיר את הים אל
החוף?
מי מדליק את האור?
מי יישאר כדי לספר?
מי יישאר?
האם באמת הכל תלוי
באמונה?
האם יש יופי חבוי
ונסתר בכל דבר?
האם יצר האדם רע
מנעוריו?
למה העגל רץ אל הלהב?
למה השמש עליזה?
אין עננים והפרחים
פורחים
אין עננים והפרחים
פורחים
דם דובדבן ושרף
אורנים
אמא, אמא, האם את עוד
שומעת אותי?
אמא, האם את עוד אוהבת אותי?
האם המסיכה היא
הפרצוף האמיתי?
המסיכה היא הפרצוף
האמיתי?
למה האמת נשארת במקום
אבל השקר תמיד נשאר
חופשי?
לאן הולכים ומה עושים
עם כאלה כיסופים?
אלוהים, האם האהבה
היא אובדן?
אלוהים, האם אתה
עדיין מאמין באדם?
האם גם לי מגיעה
אהבה?
האם גם ללב מלאכותי
יש נפש תאומה?
אמא, אמא, האם את עוד
שומעת אותי?
אמא, האם את עוד
אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?
למרות שמהותו המבנית של 'שרף אורנים כולה שאלות (כפי שנהג גדג' לקרוא לו – 'שיר השאלות'), מצויים תחתן מסמנים של מהות רעיונית וערכית מגובשת. כלומר, לא פירוק אלא מבנה. אין כאן יומרה להתייחס או להבין את כל הרעיונות (והשאלות) ואת סדר הופעתם, אבל לפחות חלק מהם או מהמכלול.
החירות גם מאתגרת. דוסטויבסקי מיטיב לבטא את הקושי ב'אינקויזיטור הגדול' ('האחים קרמזוב'). האינקויזיטור טוען בפני בן דמותו של ישו כי השלה את בני האדם לחשוב שהם מסוגלים לחירות ולבחירה חופשית, או לאהבה בת חורין, בעוד שבפועל הם משא ועול כבדים מדי. האושר האמתי עבורם מתאפשר רק דרך כניעה מוחלטת לדת ולסמכות, תמורת סיפוק צרכים בסיסיים של אוכל ובטחון.
"מי מחזיר את הים אל החוף?/ מי מדליק את האור?" – שורות הפתיחה נשמעות כביכול כנאמרות ממבט של ילד. ב 1944 פרסם אלתרמן ב'דבר' את 'הקלריקל הקטן' (קלריקלי – נתון להשפעה דתית). השיר נכתב ככל הנראה בעקבות אירוע הוצאת ספר תורה מקיבוץ שער הגולן של השומר הצעיר והחזרתו לטבריה. אלתרמן כתב ביקורת סאטירית על הנוקשות והסגירות הרעיונית, דרך סיפור על ילד הקשור לסבו שומר המצוות. הורי הילד עומדים מול מה שהם רואים כ'נטיות קלריקליות' של בנם החוזר ושואל אותם – "מה למטה ומה בשמים מעל, מי מוציא כוכבים בלילות, מי יושב ברקיעים המלאים אורה, מי מוריד הטללים?" שאלות של "אנשי המאה השחורה" עליהן הם עונים "בנחת תשובות ביולוגיות, פיזיות, כימיות, אנתרופולוגיות". בהמשך הוא אף שואל "האם יש אלוהים"?. הסב מואשם בהשפעות השליליות ולאחר דיון, הכולל הצעה שנפסלת - להסתיר מפני הילד את הכוכבים והשמים, הוא חותם על התחייבות לחזור למוטב. בדרך מזכיר אלתרמן לכל המבוהלים באשר הם ש"שום מרקסיסט לא גדל עוד באינקובטור...חוץ מזה שכחו השוקלים-ודנים שגם המה היו קלריקלים, ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם: הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם".
"מי ישאר כדי לספר? מי ישאר?" – מעבר מהשאלות המטאפיזיות המסמנות בריאה, לידה והתחדשות, לסופיות הגשמית והארצית, לפרידה, או לטרגדיות למשל. מה נשאר ומה יישאר ממה שאבד, נשכח, או עוות. מהאמת. מי יספר על האישי, החברתי, ההיסטורי. כך למשל אצל ביאליק ב'בעיר ההריגה' (בעקבות פרעות קישינב) - "וְשָׁאַלְתָּ אֶת פִּי הָעַכְּבִישִים: עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידו לך כָּל-המּוֹצְאוֹת...ועוֹד כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְׂמָמִית מַעֲשׂים נוֹֹקְבִים את המֹח וְיֵש בָּהֶם כְּדֵי לְהַָמִית". העדוּת רלוונטית כמובן לא רק לטרגדיות, תרחישי טבח או אפוקליפסה, אלא גם לעוולות יום יום, או לחתירה לחשיפת אמת, לשֶבח, הארה והכּרה בהישגים, בטוב ובנעלה.
"האם הכל באמת תלוי באמונה?" – שאלת האמונה תורחב עוד, כשמונח האמונה עצמו נתון כמובן לפרשנות. באלוהים? מהו אלוהים? מה אחריות האדם? איזו אמונה אמורה לכוון את מעשי האדם וערכיו?
"האם יצר האדם רע מנעוריו?" – אל מול הרוע האנושי עומדת התהייה האם זהו טבעו הבסיסי והמוּלד של האדם או שהוא נרכש. אמנם ניתן לדון בשאלה בהיבט הפילוסופי או הפסיכולוגי, אבל נראה שהיא גם עומדת למול ההיגד 'האלוהי' או המקראי - "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (לאחר עונש המבול והיציאה מהתיבה, בראשית ח'). כלומר ההנחה הזו עומדת בסימן שאלה, ואפשר להתווכח עם אלוהים. השאלה קשורה לזו שתופיע בהמשך - "אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?".
"למה העגל רץ אל הלהב? למה השמש עליזה? אין עננים והפרחים פורחים, אין עננים והפרחים פורחים, דם דובדבן ושרף אורנים" – כל הבית השני הוא קינה הפונה אל הטבע (ואלוהים, שהוא הטבע והאדם לפי שפינוזה למשל) האדיש אל מול הטרגדיות וחוסר הצדק. כמובן שדרכו גם אל האדישות או שוויון הנפש והשתיקה של האדם.
בסיפור 'העגל' (סוף המאה ה - 19) מתאר פיארברג ילד המוחה בנפשו מול הרבש"ע ואלוהים על שחיטתו הקרבה ובאה של עגל יפה בעל עיניים טובות ונדיבות, לאחר שזה מכבר הגיע למשפחה, כשפרת הבית המליטה. "מדוע נפחת רוח חיים בעגל ובלב אמי נתת רצון להמיתו?!... עגל זה שיצרת בכל אבריו וגידיו ונתת בו כוח ועצמה לחיות שנים רבות על פני האדמה למה ישחט?.. ואם אתה בראת לחיות למה אחרים יעברו על רצונך" הוא ממשיך בקינה על מות אחיו כתינוק בגיל 8 ימים, ושואל על מעורבות מלאך המוות, מתפלל בבעתה למניעת הגזירה, אך העגל נשחט.
את הפריחה, ניקיון השמים והשמש העליזה אל מול הזוועות והטרגדיות אפשר למצוא שוב ב'בעיר ההרגה' – 'וְלִבְְלְבוּ הַשִׁטִים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאִפְּך בְּשָׂמִים.. ועל אִפְּךָ וְעִל חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הִזָּרָה אֶת – עֶדנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹֹא - תְהִי לך לְזָרָא...כִּי – קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלטֶּבַח גַּם – יָחַד: הַשּׁמֶשׁ זָרְחָה, השְּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשׁוֹחֵט שחט'. גם אצל צ'סלב מילוש ב'שיר על קץ העולם' (מתוך – 'קולות אנשים מסכנים') - "בְּיוֹם קֵץ הָעוֹלָם הַדּבוֹרָה חָגָה מעל 'כּוֹבַע הַנָּזִיר', הַדַּיָּג מְתַקֵּן אֶת רִשְתּוֹ הַמַּבְהִיקָה. בַּיָּם מְקַפְּצִים דּוֹלפִינִים עַלּיזִים, אַנקוֹרִים צְעִירִים נִתְלִים בַּמַּרְזֵבִים וְלַנָּחָשׁ עוֹר שֶׁל זָהָב, כַּיָּאֶה". התימה הזו ממשיכה להופיע אצל גדג' גם ב'מוזיקה היא פצע' - "השדה יפה ועיוור", או ב 'מלאכים לידי' ('עולם מופלא איפה אתה') – "סוף העולם לא הותיר חותם אנשים חזרו מהר למסלולם, דברים התרוקנו ממשמעות אבל נותרו בשלמותם, ב 13:00 משפט שדה ואז קפה ומאפה".
ביאליק דוחה בביקורת חריפה את הפניה האוטומטית רווית ההלל והתחינה אל האלוהים בעקבות הטבח ורואה בה חולשה – "וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ! יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם, אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם, וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם." כך גם פרימו לוי ב 'הזהו אדם' המתאר את שנותיו באושוויץ - "קון הזקן המתפלל בקול רם...מתנודד בחזקה.. מודה לאלוהים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה. האמנם אינו מבחין בפאפו היווני, שהוא רק בן עשרים, ומחרתיים ילך לתאי הגזים. האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון".
השורה האחרונה בבית, "דם דובדבן ושרף אורנים", מסמנת את ליבת השיר המופיעה בהמשך, ואת כותרת האלבום כולו. היא יכולה לייצג פּניה לילדוּת/נערוּת כמו זו שמופיעה אצל לאה גולדברג ב'סליחות' – "ואל ריח ילדות, ריח דבק ואורן", או אצל יעקב גלעד ב'דרך הכורכר' – '"ריח מלונים, עם דבק אורנים". אצל גדג' מעורבת מתיקות הטבע (והילדות) בדם ובשרף. השורה מסמנת את הפּניה בהמשך אל אִמוֹ אותה איבד בנעוריו המוקדמים ואל היעדרותה.
'אמא אמא האם את עוד שומעת אותי?, אמא האם את עוד אוהבת אותי?. הפניה הישירה אל האם מסמנת את המשאלה לנוכחותה - שומעת ואוהבת. נראה שאין כאן שאלה על האהבה אלא על המשאלה ל'עוֹד', לנוכחות מטאפיזית. ההיבט המטאפיזי נוכח ביצירה של גדג' במקומות רבים אבל מופיע באופן ישיר למשל כשמתאר באחת ההופעות את 'כמו נפש' כשיר על השארוּת הנפש, או כששר לעתים ב'ונוס בתמוז'– 'ונשארת בלי גוף' במקום 'ונשארת בלי כלום'.
מה 'פזמון' הזה והלאה עד סוף השיר מופיעה המילה 'אהבה' על הטיותיה 6 פעמים, בנוסף ל 'כיסופים' ו'נפש תאומה'. ההכרה בצורך באהבה על מחיריה – אובדנים וגעגועים, עומד למול כוחות ההרס הנוצרים בעקבות הכחשתו. כך למשל - 'שום אדמה לא תחזיר אהבה' ('נחש בעשב' ב'תפילה ליחיד'). הדגשת המוּדעוּת לצורך, גם כמאפשר את היכולת לאהוב, מופיעה למשל את ג'ון לנון – Love is wanting to be loved...Love is asking to be loved...Love is needing to be loved.
"האם המסיכה היא הפרצוף האמיתי"? . לעתים יש נטייה
להתעלם או להכחיש את הרוע הממשי על ידי אשליה שהוא רק הסוואה. כך ניתן אולי גם לומר שלא תמיד יש יופי חבוי ונסתר בכל
דבר.
"רק מהמשוררים אנחנו מצפים לאמת, לא מהפילוסופים, מהם אנו מצפים לתובנות" טענה חנה ארנדט. עוד הוסיפה: "עולם ללא צדק או חירות אולי יהיה עולם נורא, אך הוא יהיה עולם, הוא יוסיף לשרוד. לעומת זאת ללא אמת שאפשר יהיה לסמוך עליה, שהיא הגורם המייצב של ענייני אנוש, אף עולם אנושי לא יוכל לשרוד.." ('אמת בפוליטיקה'). היא ראתה סכנה בדעה או פרשנות המוצגות כאמת. קל מאוד לאפשר הכחשה והתעלמות ממנה על ידי בדיית עובדות והפגזתן ללא הרף עד שהשקר הופך ל'אמת' החדשה, או ש"איש אינו מאמין עוד לשום דבר. ציבור שאינו יכול להאמין לשום דבר אינו מסוגל לגבש דעה. נשללת ממנו לא רק יכולתו לפעול, אלא גם יכולתו לחשוב ולשפוט. ועם ציבור כזה אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך".
ב'תחרות לניסיון' (דבר, אוקט' 1943), מתאר אלתרמן תחרות ריצה בין ארבע חירויות – חופש מפחד, חופש ממחסור, חופש הדת וחופש הדיבור. אליהן מצטרף חופש נוסף, לכאורה חלש ובעל סיכויים נמוכים, חופש הסילוף. כנגד כל התחזיות הוא מנצח. כך הבתים האחרונים: "הסילוּף זה טִיבו! הוא מַצְנִיע פָּנִים/ הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה/ לְְמֶרְחַקִּים קְטַנִים!/ הוּא מַתְחִיל בְּתחְרוּת-נִיסָּיון, קַו לָקָו/ אַך גַּם בָּה מְאַמֵן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו/ וְלָכֵן, אִם יַרְשֶה הָעוֹלָם לו לָרוּץ/ הוא יָכול, הַַחִִִִגֵֵֵּר הַלָזֶה וְהַגוּץ/ לעבוֹר כֹּל תקוות לְְאֻמִים, כֹּל חֲלוֹם/ וּלְהַגיִעַ רִאשׁוֹן/ אֶל מַטְרוֹת הַשָׁלוֹם!/ מִשׁוּם כּך: הַנותֵן לו מָקוֹם בַּתַחְרוּת/ מְסַכֵּן בָּעולָם אֶת חַיֵי החֵירוּת!"
הבית הבא כולו סביב אהבה ואדם. "אלוהים האם אהבה היא אובדן? אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?" – מסמן את העמדת האדם במרכז ולא את אלוהים. הפרויקט הוא האדם, על יכולתו לאהוב. טשרניחובסקי שומר ב'אני מאמין' על האמונה באדם: "שַחֲקִי שַחֲקִי עִל הַחלוֹמוֹת זה אני הַחוֹלֵם שָח, שַחֲקי כּי בָאָדָם אַאֲמין, כי עוֹדֶנִּי מַאמין בָּך. כי עוֹד נַפְשִי דְּרוֹר שוֹאֶפֶת לא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כי עוֹד אַאֲמִין גם בָאָדָם גַּם בְּרוּחו רוּחַ עָז". האמונה באדם הכרחית לשמירה על רוחו, על חירותו, על התקווה והחתירה לצדק ולאהבה. היא זו המאפשרת סולידריות, חמלה וראיית האחר, הכרה באי צדק ובעוול, והתנערות מתנועות גזעניות, קנאות דתית או לאומנית ומשטרים טוטליטריים במאבק על חירות אמת צדק ושיויון. "שַחֲקִי כּי גַּם בְּרֵעוּת אאֲמין, אַאֲמין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב, לֵב תִּקוֹתַי גַּם תִּקוֹתַיו, יָחוּש אֹשֶר יבָין כְּאֵב".
הסיום חוזר אל הפניה אל האם, כאמור מרכז השיר. היא מסמנת שוב את חשיבות אהבת האם בפרט ואהבה בכלל. בין ההכרה ההכרחית ברוע האנושי לבין האמונה באדם, מצויה האהבה כמקור לכּוֹח ולעמידוּת. אפשר לצטט שוב את לנון ששר – 'אהבה היא התשובה, ואתם יודעים את זה לבטח'. הוא גם זעק - 'אמא אל תלכי, אבא חזור הביתה'. וו. אודן, על רקע המציאות באירופה בסוף שנות ה 30, כותב בפואמה '1 בספטמבר 1939' – "עלינו לאהוב אחד את השני או למות".גדג' מסיים את 'חסד מקרי' ('עולם מופלא איפה אתה') ב "צריך לאהוב בעיניים עצומות".
הכמיהה ל'עוֹד' מנוכחותה מזכירה גם שאמו של גדג' לא זכתה בימי חייה להכיר לשמוע ולראות את המשורר והמוזיקאי שהפך
להיות. הנפש סומכת על כך שהיא שומעת, אוהבת מאוד וגאה.
אביב גדג׳: שירה וגיטרה אקוסטית. בס: בנו הנדלר. תופים: גדי פטר. פסנתר: שלומי שבן. נבל: רננה נאמן. גלעד הילדסהיים: כינור ראשון טלי
גולדברג: כינור שני גליה חי: ויולה מאיה בלזיצמן: צ׳לו סלעית להב: חליל צד יורם
לכיש: אבוב קרן גולדנצוייג: קלרינט אלון ראובן: קרן יער קולות: רות דולורס וייס,
הילה רוח רננה נאמן ומאיה בלזיצמן עיבוד כלי מיתר ונשיפה: מאיה בלזיצמן הפקה
מוזיקלית: אביב גדג׳
