יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

נחש בעשב- מבט נוסף





'נחש בעשב' כתוב בלשון עבר בעיקרו, כמתאר תקופה, הוויה שהייתה. הוא סוקר אירועים, תהליכים ואפיונים לאורך זמן מסוים, החל מתפיסת הנחש בעשב, ועד לגלויה הנשלחת מלבנון, שניהם בידי האח, שכביכול שולט במציאות. יש בו עצב, כאב, כעס, אהבה למקום ולדמויות, געגוע, פרידה, התבגרות

המשמעות שלו היא כמובן מעבר למקום ולזמן. בוודאי זו המתייחסת למעטפת הקיומית. כך הוא גם שיר פוליטי, עם מילות הסיום שלו, או שורות כמו – "שום אדמה לא תחזיר אהבה, שוב אלימות הצדיקה את עצמה, כוח נמשך לכוח, כוח נמשך לכוח". 

ביום רביעי 13 בנובמבר, עטף חום כבד דחוס ומעיק, את הכל. שבוע של חום שאינו מרפה. יובש מדברי. הסתיו נעלם מזמן מעונות השנה כאן, והפך להמשכו של קיץ ארוך ומתיש. 'קיץ כל השנה נשמע לא רק דרומי, ולא שייך רק למקום בו עובר 'אוטובוס אחד ביום'. בנוסף, הטירוף השלטוני שובר שיאים כל יום, מפורר את המציאות ואת התודעה. החום והשיגעון מתערבבים באזעקות, מרחבים מוגנים, טילים וכיפת ברזל, בעיקר בדרום, אליו נשואות העיניים. 'לעץ הברזל אין ענפים, זהו שטח אש עוד משנות השבעים'.

הערב מביא אתו הקלה מסוימת בלהט. הכבישים ריקים יחסית. בדרום עדיין במקלטים. הצלילים המהפנטים של פתיח השיר ממלאים את החלל כדי ליצור אטמוספירה אחרת, מזככת. רגע של שפיות. אין מתאים ממנו לפתוח את ההופעה. 

אחרי מספר שירים פונה אביב לקהל, בשמחה אפשר לומר- "אז הגעתם בסוף, לא היינו בטוחים" ומוסיף שהוא אחרי יומיים ללא שינה. "תראו את זה כתמיכה בתושב הדרום". צריך היה להיאמר- אז הגעת בסוף, לא היינו בטוחים. 







יום ראשון, 17 במרץ 2019

לפתח הר הגעש


לפתח הר הגעש
דן אלמגור/דני ליטני


כשאתה קורא בעיתונים 
על התפרצות הר געש בסיציליה 
על קבורתם של שני כפרים שלמים 
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו
כשאתה קורא בעיתונים 
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים 
דווקא למדרונות אשר בגדו
מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב תתפרץ הלבה מן ההר 
ותאיים לקבור את כל הכפר
מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים 
אחת ולתמיד?! 

יש לפעמים, אתה פוגש תייר
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות 
דווקא לפתח הר הגעש
הרי ניתן למצוא עוד בעולם 
פינות שקטות, ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה 
שלא תרעד מתחת רגליכם
מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט 
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים 
- כך בפרוש כתוב בעיתונים

שוב מתפרצת הלבה מן ההר 
ומאיימת שוב על כל הכפר
מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים 
אחת ולתמיד

ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב
גם הם יודעים, ודאי שבעולם 
פינות שקטות יותר מהר הגעש
ואדמה המוצקה מזו 
שבו טמונים בתי אבותיהם
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט 
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום, שעוד יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו
ואז על הבזלת השחורה 
איך אז יוריק הדשא ויפרח 
אחת ולתמיד!


אפשר לקרוא את השיר הנהדר הזה של דן אלמגור בהדגשי מבט שונים ומשלימים. האחד כמתבקש- משל על היאחזות עם/קהילה לאורך שנים באדמתם גם כשזו וסביבתה רוויות סכנות, פגעים, אי יציבות. המסורת, ההיסטוריה, הנוף, המוכרות, הקהילה והלכידות, שושלת האבות והאימהות, גוברים על המחירים. אלמגור כותב באהבה ובהבנה לרוחם של שוכני פתחי הרי געש למיניהם. כמובן שהוא מכוון למקום כאן, המסוכסך, זה שמכיל ילידים הדבקים באדמתם, ומהגרים ששבים לארץ אבותיהם. 

המבט השני- מתייחס לתקווה, למשאלה לשינוי, לשקט ולמרגוע. להר הגעש שיניח להתפרצויותיו, ולמלחמות מיותרות שיידמו, ויפנו מקום לפיוס, פריחה, שגשוג ויציבות- אחת ולתמיד. המשאלה   בסיום השיר נדמית  כסוג  של אשליה, אך גם כהכרחית,  שלא ניתן לוותר עליה, למרות שההיסטוריה מתקשה לעמוד לצידה, כי הנה- השיר נכתב ב 1971, וחלפו כבר כמעט 50 שנה! וגם עשרות שנים לאחריו כתב חיים גורי- אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי סָבִיר לְעוֹד מִלְחָמָה/ עוֹד מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת/ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תַּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת/ ואוֹמְרִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים זְקוּקִים לָהֶן/ פֹּה דּוֹר לְדוֹר מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵּל בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים/ בֵּינְתַיִם, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּמְעַט בְּוַדָּאוּת / שֶׁבְּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן / לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוֹכִים / צאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי הָאַחִים.*

וגם טום ווייטס, ב 2006, כתב את אחד השירים הנוקבים על הסכסוך (Road To Peace), ועל הסבב האווילי שלו, באופן שאף מקומי לא כתב, וגם הוא הוסיף- "אף צד לעולם לא יוותר על הזכויות הפעוטות ביותר.." ו ""זו ארצנו ונלחם עליה בכל כוחנו" אומרים הפלשתינאים והיהודים".

ועדיין, המשאלה לשינוי תודעתי וישים היא מחויבת, ולא רק כנאיביות, או התעלמות מהמציאות, אלא כמטרה אפשרית ומעשית. ההיסטוריה ראתה גם שינויים מעשה ידי בני האדם, שינויים שגברו על טבעם ההרסני. 

המבט השלישי מתייחס לממד הספרותי הלירי. לדימוי, למטאפורה, להיות השיר משל. הוא מתבקש כמצע לשירה גדולה, ואופן הבניה שלו כאן  נפלא. עם זאת, אפשר לראותו גם כמצביע על טבע האדם הנוטה לכוון את מבטו התוהה בפליאה לעבר האחר, יחיד או קבוצה, ולא לעצמו או לקהילתו שלו. 

הלחן הנהדר של דני ליטני הוסיף לכוחו המתבקש של השיר. הוא הוקלט בשלוש גרסאות, כולן מעולות. הראשונה של חווה אלברשטיין, בעיבוד אלכס וייס בתכנית היחיד שלה מ-71, שהוקלטה בבית המורה.  השנייה, באלבומה של אלברשטיין 'לו יהי' בעיבוד מתי כספי. לגרסה זו אופי ג'אזי מסוים, אולי גם בהשפעת להקת הפלטינה שהשתתפה באלבום , ואלברשטיין שרה אותו כאן בעצמה רבה.

ליטני עצמו הקליט בביצוע מצוין את השיר באלבומו 'תקופת החיץ', שם הוסיף לו אלמגור שתי שורות- "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף"  כשהוא מצטט את יהודה עמיחי (מעין אחרית הימים), המצטט מ 'ישעיה'.

* 'אף שרציתי עוד קצת עוד', חיים גורי, הקיבוץ המאוחד, 2015.