אליה

מילים ולחן – מאיר בנאי

משקפיים כהים/ חול בשיער/ שקט פרוע/ במגרש מנגנים/ שני אנשים/ קצב קבוע/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ הוא עולה לאיטו/ במדרגות/ היא לא פותחת/ הוא צועק, מבקש/ זרם של אש/ מה היא שומעת?/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ מנעולים של דלתות/ מסתובבים/ או זאת הרוח?/ במיטה הגדולה/ הם שוב חבוקים/ עם אין סוף רקיע/ עיר בלבן/ כמו סרט ישן/ ריח מתוק/ הוא בא מרחוק/ אליה/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו, אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ ואותם משפטים/ זה מתחיל או זה נגמר, הווו/ רק עכשיו, אין מחר/ קחי הכל או שום דבר, הווו/ קחי הכל או שום דבר, כן/ קחי הכל או שום דבר, כן/ קחי הכל או שום דבר

'אליה' הוא מהשירים הגדולים של מאיר בנאי. לצד המקור ('לב סדוק') הוא מופיע גם בביצוע אקוסטי ובהופעות. 

הוא שייך לתמה אופיינית לבנאי – חיפוש אהבה, מקום, בית ושייכות. כאן (או אולי תמיד) בסיפור אהבה, שספק אם מתחיל (שוב) או נגמר. החיפוש הוא לרוב בתנועה, בדרך – 'רץ לבד אל תוך הלילה השחור../ מחפש את הכיוון, אני שוב ליד ביתך../ בואי נתחיל את המשחק מהתחלה' (מחפש את הכיוון). 'כבר שנים אני ברחובות נודד/ אל המנוחה אל הנחלה' (אל המנוחה). 'מסתובב בעיר הישנה../ אני מכיר כבר את דרכי/ הדרך לשער הרחמים' (שער הרחמים). 'אל המים אל הרוח אל האהבה/ אל הים ואל השמש אל היבשה/ רק הראה לי את הדרך מן האפילה/ זה אני עומד בחושך ולוחש תפילה' (והאור החוץ), 'תני לי יד תני לי מקום/ אצלך בעולם' (אצלך בעולם), 'טס לבד על העיר/ מחפש מסתור ואהבה/ טס לבד אל העיר/ לא מוצא מקום/ בלי אכזבה' (לבד). 

השיר נפרש 'כמו סרט ישן', מלווה את צעדי הגיבור, שמגיע מרחוק,  עבר בחוף כנראה, לדפוק על דלתה של אהובתו כדי להתאחד, לא ברור אם לאחר  פגיעה בעבר מצדו כלפיה וניסיון לזכות באמונה מחדש, או על רקע היסוסים שלה אם 'לקחת הכול'. הוא אקטיבי, נחוש, חד משמעי, מתעקש. הדמות שלה יותר מעורפלת, נעה בין סירוב להיענות. בנאי מתאר את הסיפור גם בהיבט אישי ייחודי אבל גם כסצנה שחוזרת בחיים ובכל מקום שוב ושוב.

תמת החזרה מופיעה גם ב'אהבה קצרה' – 'אבל זה סיפור נוסף/.. שוב למעגל/.. שוב מהתחלה/ דלת תפתח/ וכשאכנס, להיכן אני נכנס?'

סגנונית מתקיים לאורך השיר המתח בין השלווה הפסטורלית, האורבנית, הנגנים בכיכר, הקצב הקבוע, חול הים והעיר בלבן, דימוי הריח המתוק, לבין סערת הרגשות והיצרים שמגיעה בהמשך. הוא מופיע כבר בהתחלה באוקסימורון 'שקט פרוע',  ובהמשך בין החיבוק 'עם אין סוף רקיע',  לבין המנעולים המסתובבים, הרוח והמאבק והכעס של חוסר הוודאות והציפייה להחלטה.

עיבוד: משה לוי הפקה מוסיקלית: משה לוי, סיימון ויינשטוק, מאיר בנאי תופים: ז'אן פול זימבריס בס: יוסי פיין פסנתר וקלידים: משה לוי חליל פרסי: אמיר שהסאר כלי הקשה: זוהר פרסקו גיטרה אקוסטית וג'ימבה: מאיר בנאי צילום: דניאל חכים

מבט על 'החתול', דליה רביקוביץ

 

החתול / דליה רביקוביץ

עִדּוֹ אָמַר לִי: פּוֹעֲלִים עוֹבְדִים בְּחוּץ

וַאֲנִי הִתְכּוֹפַפְתִּי וְרָאִיתִי, עָבַר חָתוּל.

חָתוּל בַּעַל גּוּף מְנֻמָּר בִּכְתָמִים אֲפרִים וּכְתֻמִּים

צֵרוּף בִּלְתִּי רָגִיל.

עָבַר בֵּין הַסִּרְפָּדִים

נֶעְלַם בִּמְהֵרָה,

חָמַק עָבַר.

עֲלֵי הָאִזְדָּרֶכֶת שֶׁאֵינָהּ עֲבֻתָּה דֵּי צָרְכָּהּ

יְרֻקִּים כֵּהִים.

בֹּקֶר בִּלְתִּי הִיסְטוֹרִי

בִּגְבוּלוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר.

מַשֶּׁהוּ דְּמוּי רוּחַ קַלָּה מְרַחֵף בֵּין הֶעָלִים.

הֶחָצֵר מִצַּד מִזְרָח כְּבָר שְׁרוּיָה בַּצֵּל,

קִשּׁוּטִים דַּלִּים עַל קִיר הַדִּירָה שֶׁמִּמּוּל,

נִרְאִים הֵיטֵב מִדִּירָתִי.

כֻּלָּנוּ אִלְּמִים.

הֶחָתוּל הִצִּיל אֶת חַיַּי. 

בראיון לירון לונדון לאחר צאת ספרה 'אמא עם ילד' ולמול שאלותיו של לונדון, התייחסה דליה רביקוביץ ל'החתול' שמתוך הקובץ - "החתול הזה היה מנומר, הוא היה צבעוני בשני סוגים של צבעים, גם בסולם של הצבע האפור, וגם ג'ינג'י. הצבעוניות הנדירה הזו על  הרקע של חצר אפורה ומלאת אשפה היה בדיוק אותו כתם צבע שהייתי צריכה בכדי לעורר אותי, וגם החיים של החתול, שהם כמו חיים של כל חתול חצרות.. הוא עורר אותי מהשיממון שהייתי נתונה בו, אני הייתי במצב רוח מאוד קשה באותו רגע, זה גם נאמר בשיר, והחתול היה בדיוק אותו סימן חיים שלם שאני הייתי זקוקה לו.. לפעמים תחושה של אובדן מתחפשת כשיממון, כי למה הכול שומם לך, אתה פשוט פוקח את העיניים ולא רואה את החיים".

מוצע כאן היבט נוסף, מוסווה יותר – פנייה של רביקוביץ מה'בֹּקֶר בִּלְתִּי הִיסְטוֹרִי בִּגְבוּלוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר', אל הרגע הקריטי והטרגי בבוקר מותה של חברתה, תרצה אתר. במהלך השנים  הן שוחחו בעיקר בטלפון. אתר הקדישה לה שירים, ורביקוביץ אמרה עליה לאחר מותה –"היא שתולה בי כמו צמח מוגן, רב שנתי, ירוק עד". ניתן לתמוך ברובד  זה  דרך מספר מסמנים.

'עִדּוֹ אָמַר לִי'. עידו מוצג כאן כמסמל את היותה של רביקוביץ אמא, על כל המשתמע מכך. בנוסף הוא סמן בזמן, לאחר הולדתו ב 1978, כשנה לאחר מותה של אתר. כמו כן הוא מדגיש את היותה של רביקוביץ עצמה הדוברת. היא המעידה על עצמה.

 'פּוֹעֲלִים עוֹבְדִים בְּחוּץ וַאֲנִי הִתְכּוֹפַפְתִּי'. כידוע יש סברות שונות למותה של אתר בנפילה מחלון ביתה. האחת בכוונת מכוון. הערכה זו מגובה במשברים וניסיון עבר קודם, או ב'בלדה לאישה' אותו כתבה שבועות מספר לפני מותה. השנייה מניחה שהייתה זו תאונה. אתר ניגשה  לחלון כיוון שפועלים הפריעו את מנוחתה בשעת בוקר מוקדמת (לאחר שעברה תאונה יום קודם, והייתה תחת השפעת תרופות), התכופפה, איבדה שיווי משקל ונפלה.

'וְרָאִיתִי, עָבַר חָתוּל. חָתוּל בַּעַל גּוּף מְנֻמָּר בִּכְתָמִים אֲפרִים וּכְתֻמִּים. צֵרוּף בִּלְתִּי רָגִיל. עָבַר בֵּין הַסִּרְפָּדִים נֶעְלַם בִּמְהֵרָה, חָמַק עָבַר'. בספר הילדים 'יעל מטיילת', של תרצה אתר (יעל היא בתה הבכורה), בפרק 'חתולים' מתוארים סוגי חתולים שונים, ביניהם אלו ש'נֶעֱלָמִים כָֹּל כָּךְ מַהֵר בֶּחָצֵר.. שֶׁזֶּה מַמָּשׁ מַדְהִים אֶת יָעֵל, אֵיךְ שְׁחֲתוּלִים לֹֹא מֻכָּרִים יוֹדְעִים לְהֵעָלֵם מַהֵר..'. כך נעלם במהרה וחמק החתול יוצא הדופן אצל רביקוביץ. 'סִּרְפָּדִים' – הסרפד מופיע אצל אתר כבר ב'שיר אביב', השיר השני  בספרה הראשון 'צפנת' – "רַק הַסִּרְפָּד מוֹשֵׁחַ סַכּינָיו בֵּין הַפֶּרֶג לְבֵין מֶשׂוּכוֹת שֶׁעַל אֵם הַדֶּרֶך".  

'מַשֶּׁהוּ דְּמוּי רוּחַ קַלָּה מְרַחֵף בֵּין הֶעָלִים'. שוב ביעל מטיילת' בפרק 'בגן בחיות' - "וְהָרוּחַ -קְלִּילָה, מִשְתּוֹבֶבֶת דּוּמָם". בהמשך הספר, ב'שירי בֹּקֶר וּמֹשְׂחָק' - 'רוּחַ, רוּחַ, בֹּקֶר טוֹב'. אפשר להזכיר גם את 'אִוְשת רוּחַ, אָחוֹת, הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ?...אִוְשת רוּח זַכָּה תִּמָּשֵךְ כָּל הָעֵת', מתוך 'אוְשת רוח, לחש אש', שיר אותו הקדישה אתר לרביקוביץ. בכלל, הרוח דימוי, שכיח מאוד בשירי אתר.

 כֻּלָּנוּ אִלְּמִים. – בהתאם לקו המתואר אפשר ש 'כֻּלָּנוּ אִלְּמִים' מתייחס ל'אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ', השורה הפותח ב'בלדה לאישה'. השתיקה מייצגת את החידלון, הנסיגה, הוויתור. זו אינה  טענה לאתר, אלא הבנה והיכרות הדוברת עם החוויה והתחושה. כאן היא  נעזרה בצירוף הצבעים הבלתי רגיל וראתה את החתול, את החיים. זה לא מובן מאליו. לכן  'וְרָאִיתִי' הוא כה מרכזי, שהרי אפשר שלא לראות, או שלא להתפעל. גם החצר, הבית והקישוטים יכולים להיראות אחרת, כשהשיממון לא משתלט והופך הכול לדל ואפרורי.

רביקוביץ אם כך, ממזגת את שני התרחישים האפשריים בבוקר מותה של אתר, וכואבת על שלא היה אולי מה שיעורר את מבטה ואת נפשה כדי לראות ולשמוע, לשמור על עצמה  ולאחוז בחיים.  

איור - צחי בן מנחם

מקורות:

דליה רביקוביץ - 'אמא עם ילד', הקיבוץ המאוחד, 1992.

תרצה אתר - 'צפנת', מחברות לספרות, 1964. 

תרצה אתר - 'יעל מטיילת', הקיבוץ המאוחד, 1971. 

בלדה לאישה - ששי קשת

ירון לונדון מראיין את דליה רביקוביץ

ייקח כמה שייקח - דו שיח למרחקים

 

כפי שתואר כבר כאן, את  'ילדים של מהגרים' על מכלול הרעיונות  שבו, ניתן לקרוא גם כמשובץ במחוות למשוררים ולמוזיקאים ישראלים. כאן מופנה המבט אל  'כמו נפש'. 

בסגנון, בדימויים ובעקרונות המנחים שלו, אפשר לראות בו  דיאלוג עם  נתן אלתרמן. את ההשראה האלתרמנית, או את התמות הדומות, ניתן לקרוא אצל גדג' גם בשירים אחרים. במבט על, אצל שניהם, גם כשהחוויות הן אישיות, פרטיות, או מכוונות לדמויות ספציפיות, ההתייחסות וההתכוונות היא כללית, אוניברסלית, ל'מצבו של האדם' ולהוויה הקיומית שלו.  

השירה והנגינה. שורשיו של אלתרמן גם בחסידוּת, הרואה בניגון  כלי רוחני מהותי, "קולמוס הנפש"  והתעלות. 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון  והמכונן, נפתח עם 'עוד חוזר הניגון' ממשיך עם 'כי סערת עלי לנצח אנגנך' ('פגישה לאין קץ'), ומסתיים ב'בניגון דומיות ושמים' וב'חליל הרועה' הנטרף ('הם לבדם'). בדרך הוא מדמה את עצמו, המשורר, לתיבת זִמְרה ('תֵּבַת הזמרה נפרדת'). שירתו מוזיקלית, ושופעת דימויים של צלילים, כלי נגינה וקולות. 

לגדג' יש 'תיבת נגינה ושיר אהבה' (דם על הים'), ואמונתו 'מנגנת בלילות' ('אמונתי מנגנת בלילות'). ניתן  לומר על שני אלו שהם  שירי יסוד של גדג'. הנגינה והשירה הן מהות, בריאה, חסד, חידוש ואמת. היצירה האישית החד פעמית היא דרך המהווה גם משענת לעמוד מול המשברים והאובדנים, ומאפשרת לראות ולשמוע. היא  גם מתנה  לאחרים, לעולם. אם רוצים, ה'שקדים וצימוקים' או 'הֵא לָךְ', מתנת המשורר ב'פגישה לאין קץ' אצל אלתרמן, או ב'מתנה' אצל גדג'.

היסוד המטאפיזי, עולמות עליונים, אמונה. ייאמר מראש – האמונה  כפי שמשתקפת  ביצירה של גדג', אינה כפופה לכוהני דת הבוראים אלוהים בצלמם, אינה שבויה בפולחן ובקדושת האדמה או בגאולת מקדשים, אינה משיחית, אינה כוחנית או סוגדת לעליונות גזעית כלשהי. היא  אישית, שואלת שאלות, תוהה, מחפשת וביקורתית ('הגולם', 'נחש בעשב', 'ירח במזל עקרב', 'בוסר', 'שרף אורנים', 'מקדשים', 'גאולה', 'לא מקום לחלשים', 'אמונתי מנגנת בלילות', 'אין לך מה לחפש כאן' ועוד). הדיאלוג עמה גלוי באופנים שונים, ומופיע למשל דרך פנייה ישירה -  'אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?' ('שרף אורנים'), 'זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול, שבא אלי היום' ('מתנה'), 'אלוהים אל מלא רחמים, תוריד אהבה וגשמים' (מכתבים למיכלי). התייחסות למקומה של האמונה או לשאלות סביבה מופיעה גם ב 'תפילה ליחיד', 'בלוז ראש חודש', 'מול הים עם תפילין', או בביצוע  ל'ריבונו של עולם' (ב.חזק/ב.סחרוף). 

ההיבט המטאפיזי מופיע אצל אלתרמן תדיר ובאופנים שונים, בגלוי ובהסתר - 'אלוהי ציווני שאת לעולליך' ב'פגישה לאין קץ', הפנייה הישירה לאלוהים ב'אגרת', ב'אם השלישית', ב'על אם הדרך', ב'שיר שלושה אחים' ובעוד רבים. 'פגישה לאין קץ' מסתיים ב 'לקטוף את חיוכנו זה מבין הַמֶרכָּבוֹת'. ניתן לקרוא את 'מֶרכָּבוֹת' כמכוון כאן למושג הקבלי המתאר את המעבר בין העולמות לאחר המוות הפיזי. 

האמונה כרוכה גם באמנות ובאמת. אם לצטט את אלתרמן- "נס האמנות הופך את האמת לאמונה.. אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המילים הללו קשר אמיץ. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר, גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא" (על הבלתי מובן בשירה, נ. אלתרמן). מכלול התפיסה הזו מיוצג היטב ב'אמונתי מנגנת בלילות' אצל גדג'. 

המת החי. דמות המת החי מופיעה אצל אלתרמן לכל אורך היצירה. כבר בפתח 'כוכבים בחוץ', ההֵלֶךְ ב'עוד חוזר הניגון', הוא על זמני. כך גם  דמויות האחים המשולבות באחת, הרוצח והנרצח, ב 'אגרת'. 'ואמות ואוסיף ללכת' מסיים את 'בדרך הגדולה' שגם היא משתרעת מעבר לזמן. הדמות המרכזית ב'שמחת עניים' הוא המספר המת. העבר ממשיך להתקיים, והחדש הוא ישן מחודש.  גם אצל גדג' הדרך היא על זמנית והפגישה לאין קץ. הגיבורים שלו משייטים בין עבר הווה ועתיד, בין החיים למתים - ב'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'כאבי גדילה', 'דם על הים',  'מכתבים למיכלי', 'הביאו את הנגרים', 'חופה שחורה'. הוא 'מדבר עם המתים שלא ייעלמו' ('כל החומות הגבוהות'), גם בהיבט הסימבולי הפנימי כמובן, ו'שום דבר לא מת הכול נשאר כאן.. הכול נשאר חי' ('כל צעד'). 

הפרידה והשיבה/האיחוד, דו שיח למרחקים. הפרידה, הדיאלוג והכמיהה ממרחקים והאיחוד, הופיעו אצל אלתרמן כבר בשיריו המוקדמים טרם 'כוכבים בחוץ'. הם  מופיעים כאמור ב'פגישה לאין קץ', לאורך 'שמחת עניים', או ב'אסופי' שב'עיר היונה'. האיחוד והשיבה- יכולים להיקרא כבין אוהבים אבל גם בין האדם והאלוהים/אמונה, עם היצירה האישית, או בין צדדיו השונים של האדם, באחדות הנפש.  דו שיח למרחקים, ותנועה או תפילה לאיחוד, מופיעים אצל גדג' ב'מכתבים למיכלי',  'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'שרף אורנים', 'כאבי גדילה', 'מלאכים בשמי הנגב', 'לידך בלעדיך', 'בת המקום', ובביצועים  ל'שיר ההד' (י.שבתאי/י.זראי), ול'צִלצוּלי פעמונים' (א.עוזרי/י.מדינה/ א.עוזרי). ב'תפילה ליחיד' מופיעים אזכורים ל'באביב את תשובי חזרה' (שארל אזנבור, תרגום אבי קורן). 'כמו נפש' עצמו מתכתב עם 'תפילה ליחיד' בהתכתבות פנימית שאופיינית לגדג'.

ניתן לומר שכל התמות המתוארות כאן שזורות ושלובות אחת בשנייה, ומייצגות באופנים שונים  את ההיבט המטאפיזי, כשהמבט הוא תמיד גם אל העבר ואל העתיד. 

גדג' כאלתרמן וכמשוררים אחרים, משלב אוקסימורונים וניגודים כאמצעי הבעה בשירה שלו. האוקסימורון מדגיש ומַעֲצים את המשמעות, וגם בו מתקיים ממד מיסטי, בין הזמני והנצחי, הסוֹפי והאינסוֹפי. אצל אלתרמן 'כזכר נשכח', 'פגישה לאין קץ', 'פתאומית לעד', 'לוהט ירח', 'חיוורון גדול האיר', 'ניגון דומיות', 'דומיה במרחבים שורקת' ('ליל קיץ') , 'המבול השקט'. אצל גדג' – 'לתמיד ולעולם לא', 'נאומי ניצחון נשמעים כמו קריאה לעזרה', 'אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום', 'זיקוקים בכלוב', 'אתה בוער ולא כלה', 'שרים בלי קול', 'האור השחור ימשיך להאיר', 'שדות בלי אופק'.

'כמו נפש' מכיל את כל המאפיינים שתוארו למעלה. הנגינה ('בת קול שירי לי שיר'), היסוד המטאפיזי (בת קול, הִשארוּת הנפש), דו שיח למרחקים, הפרידה והחזרה המאחדת. התנועה שלו בזמן היא מעגלית. לשיר שלושה חלקים במרחב הזמן. הראשון – כולו חיבור פיזי, גשמי, מוחשי, מיני. בשני – השבר, הפרידה, סבל  המרחקים.  השלישי - השיבה והאיחוד המסומנים  כבר בחלק הראשון את שעתיד לבוא. הממד העתידי ורוח ה'עוֹד' ('יום אחד'..) שורה על כל השיר. בין השבר של הניתוק  לאיחוד מחדש, מתקיים מרחב ביניים. במרחב הזה השיר, מכאיב ובלתי נשכח ('טוב שאת ליבנו עוד ידך אוחזת', אצל אלתרמן), והקוֹל ('גם אם אלחש אתה תשמע אותי'), מקיים  דו שיח מטאפיזי, שמֵימי, ופנימי, המהווה גשר מתווך בדרך. 

ניתן לקרוא בטקסט דימויים אופייניים לאלתרמן, בעיקר בשורה כמו 'אבק של פרברים עוד מכסה את הריסים'. אבק, פרוור וריסים הם דימויים שכיחים אצלו. 

שירים רבים עוסקים כמובן בפרידה ובשיבה ובאיחוד. אסוציאטיבית אפשר לקרוא ב'כמו נפש' סימנים לכמה מהם. במכלול, את 'לך לאן שתלך' (יעל לוי, מאיר גולדברג/קובי אייזנמן). גם בו כבר בפתיחה וגם בסיום  מודגש – 'כי ממני באת ואלי תשוב'. גם אותו מלווה הכאב, עקבותיו בגוף, ואבק המרחק והזמן. הנימה אצל גדג', גם כשנוגעת בעצמת השבר, פחות מתריסה, ועם רוח בטוחה יותר. 'גם אם אלחש אתה תשמע אותי' יכול לאזכר את 'התִשמע קולי רחוקי שלי' ('זמר נוגה', רחל). 'פרברים', מעבר לדימוי, יכול להיקרא גם כמתייחס קונקרטית לצמד הפרברים  ששרו את  'הֵד קולך' (א.פרץ/נ.היימן) , את 'תיבת הזִמרה נפרדת' (נ.אלתרמן/נ.היימן) ועל 'דבש ניגר'  ('דבש' - י.נאמן). ל 'דבש' אגב נהוג להתייחס כשיר על המתייחס לתהליך יצירת הדבש במכוורת (בה גם עבד י.נאמן), אבל יש בו גם מסווה לשיר אהבה ייצרי עם דימויים בהשראת  'פגישה לאין קץ'.

כך ניתן לקרוא ב'כמו נפש' נדבך נוסף המרכיב את המחוות המשולבות ב'ילדים של מהגרים'. אם לסיים בחזרה לניגון - גם ביאליק (נרמז ומסומן ב'אמונתי מנגנת בלילות') רואה בו (לצד הבכי והשְׂחוק) את ההבעה שמעבר למילים, זו המבעבעת ועולה מן התהום ('גילוי וכיסוי בלשון'). במילותיו של אלתרמן – "שיר צריך לא להשמיע, שיר צריך רק לנגן!" ('שיר צריך לנגן').  עבור שניהם יכולה היצירה  של גדג' לייצג את הסוג הנעלה.

אביב גדג' – מילים ולחן, שירה, גיטרות, רון בונקר- גיטרות, יהוא ירון - בס, בוריס מרצינובסקי - אקורדיון, הילה רוח - שירה וקולות.  

מקורות - 

נ. אלתרמן - שירים 1931 1935, כוכבים בחוץ, שמחת עניים, עיר היונה.

נ. אלתרמן - על הבלתי מובן בשירה.

ש. צימרמן - לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נ. אלתרמן.

  

כתב סתיו

 

כתב סתיו

מילים:  שלמה אבן גבירול או שמואל הנגיד

לחן: ברי סחרוף, רע מוכיח

לכבוד הסתיו שכמעט ונעלם מעונות השנה כאן, לפחות כזה המתואר בשיר (סביר שמדובר בסתיו ספרדי ככל הנראה, ואולי גם בשירת יהודי ספרד, סתיו וחורף חד הם). גם זה המתואר על ידי אלתרמן ב'סתיו עתיק', המכה בתריסים על רעמיו וברקיו, עם מראות השמים הנוסעים רבי שעט ועב, לא ממש נראה כאן שנים רבות. אולי החורף זה הסתיו החדש.  

הסתיו כותב מכתב, בדיו ממטריו, בעט ברקיו, וכף ענניו. המכתב, עלי גן מתכלת וארגמן. את שלל התופעות והמראות גם בחושב במחשביו, כלומר האדם הכותב והאמן, לא מצליח לכתוב, או ליצור באמנות. האדם לא יכול לנשגבות היופי ועצמת הטבע, ומנסה עדיין  למצוא מילים ויצירה. האדמה מתקנאת בשחקים, ומפריחה ערוגות ככוכביהם. אפשר לראות בזה גם כעין מכתב אהבה ודיאלוג בין השחקים לאדמה. דו שיח מפרה. 

ברי סחרוף ורע מוכיח (החושבים במחשבותיהם) כללו את כתב סתיו בפרויקט 'אדומי השפתות' לשירי אבן גבירול. חלוקות הדעות בקשר לכותב – אבן גבירול או שמואל הנגיד. כך או כך, טוב  שיצא לאור באופן בו יצא. 

 מצוין עשו סחרוף ומוכיח שכללו את הקלטת השיר ממופע, בהוצאת הדלוקס של 'אדומי השפתות'. בגרסה זו אורך השיר כפול וכולל דקות של  ג'אם ארוך קצבי ואקסטטי. כל כלי מקבל ביטוי אינדיבידואלי כמעין ייצוג לרכיבי השיר. המיקס  האנרגטי הזה מנגן  את עצמת הקולות והצבעים  של כתב סתיו, ומוסיף לו ממד מוזיקלי נהדר.

 

Their Signature

 

ב 2018 הופיע ג'ק ווייט ב SNL כשהוא משתמש בגרסה הכחולה של גיטרה שנבנתה עבור סנט וינסנט –  St. Vincent  Signature, של Ernie ball Music Man. הוא המשיך להשתמש בה גם לאורך סיבוב ההופעות  של Boarding House Reach . "אני חושב שסנט וינסנט היא אחת מנגניות הגיטרה הטובות ביותר כיום. נראה לי שהיא לא זוכה להערכה מספקת על הנגינה שלה. היא מאוד יצירתית וחדשנית". "קיבלתי את המפתחות לממלכה", אמרה קלארק על המיומנות שרכשה כנערה לנגן שירים של הרכבים ומוזיקאים שאהבה. 

קלארק וווייט הופיעו בסוף יוני באותו שבוע בלונדון, המרסמית' אודיאון (אוונטים אפולו כיום), במסגרת סיבוב ההופעות האירופאי. קודם לכן הופיעו בגלסטונברי. שניהם גובו בהרכבים מעולים,היו במיטבם, ושמרו על מתח הופעה קצבי ואנרגטי מאוד לכל האורך. ההופעות הפנטסטיות שיקפו את מעמדם הבולט ברוק כיום, ובמאה ה 21 בכלל. הם פוריים מאוד: ווייט, 46, לאחר יותר מ 20 שנות יצירה עם ה White Stripes ,  עם ה Dead Weather, עם ה Racounters , ואלבומי הסולו שלו. השנה הוציא שני אלבומים, Fear Of The Dawn , ו Entering Heaven Alive. הראשון  בדגש על רוק קשוח, השני מרוכך ואקוסטי יותר.  מאחוריו קרוב ל 20 פרסי גראמי. קלארק, 40, לאחר כ 15 שנים עם ששה אלבומים, כולם מצוינים, ואלבום נוסף עם דיוויד בירן. לפני כשנה יצא  Daddy's Home, שהוא בסיס סיבוב ההופעות הנוכחי. היא מחזיקה ארבעה גראמי. 

לשניהם שם במה – אנני קלארק כסנט וינסנט, ג'ק הוא  ג'ון אנתוני וויליס. את 'ווייט' לקח משותפתו לסטרייפס (ואשתו תקופה מסוימת), מג. 

מאז Blundrebus מתמיד ווייט בתקופה הכחולה הקרה שלו, לאחר זו האדומה לבנה שחורה עם הסטרייפס. הסגנון, הלבוש, העיצוב, משחקים תפקיד בפרסונה שיצר. כך גם בחברת התקליטים וההפקה שהקים, ובחנויות המשווקות שלו.

                    

גם קלארק שמה דגש רב על עיצוב, צבעים, סגנון ולבוש, על תקליטים, על הבמה, ומחוץ לה. 

במובן הזה, מעבר לטעם האסתטי  המפותח שלהם וליכולות העיצוב , הם מוכרים ומשווקים גם תדמית ומיתוג, באופן שלא מאפיל על היצירה או בא במקומה, אלא משרת ומעשיר אותה. 

אם לחזור למוזיקה, מדובר  בשני היוצרים מבצעים נגנים ופרפורמרים הבולטים בשני העשורים האחרונים. ווייט וקלארק נאמנים למסורת, מצטטים השפעות בשירים, אבל שוברים תבניות, מערבבים סגנונות, וחדשניים ומקוריים מאוד. קלארק מנסחת את כוונתה בהופעות "לייצר חוויה שלא נראתה קודם". אפשר לייחס זאת גם לווייט בכל ההיבטים. שניהם, כל אחד בדרכו, שינו את המוזיקה.

 

בין 'שובי לביתך' ל'מתנה'

 

'שובי לביתך' (דליה רביקוביץ / שם טוב לוי) ו'מתנה' (אביב גדג' / אביב גדג', גבריאל בלחסן)  מכוונים שניהם לאישה, ככל הנראה במצב של משבר, ייאוש וחידלון. הם מציעים כל אחד בדרכו, אפשרות של תקווה - בית, מתנה, אהבה, יצירה, ואפשרות לראות את העולם, החיצוני והפנימי, כמאיים פחות וכמבטיח יותר. את שניהם ניתן לקרוא דרך מכלול של דימויים ומסמנים, כפנייה לתרצה אתר. אפשר לראות בהם דיאלוג עם מספר משיריה, ועם רוחו של זה האחרון שכתבה - 'בלדה לאישה'.  

ב'בלדה לאישה' ענני הגובה, ענני אוקטובר הסגולים, שלל חבצלות הבר הפורחות בעמק, הספרים בחדר, אינם עומדים אל מול התחושה ש 'הכל נגמר' ו 'היא הולכת לבלי שוב'.

שובי לביתך

מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.

האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.

את 'שובי לביתך' כתבה דליה רביקוביץ  ללחן של שם טוב לוי, ארבע שנים לאחר מותה של חברתה, תרצה אתר. השתיים לא הרבו להתראות, אבל שוחחו בטלפון, וניהלו דיאלוג ודו שיח ביניהן בשירים. 'שובי לביתך' כולו שזור דימויים מתוך שיריה של אתר ושל נתן אלתרמן, אביה. ניתן לראותו כפנייה של גבר לאהובתו, של אב או אם לבתם, של רביקוביץ אל עצמה, או כפנייה אל דמות אישה אחרת. עם זאת, מתבקש לראותו גם כפנייה ישירה אל אתר.

רביקוביץ כידוע ידעה עליות ומורדות ומשברים בעצמה. 'שובי לביתך', הוא מעין  גרסה ממשיכה לשירה שלה עצמה – 'צער הלילה' (גם הוא בלחן ובביצוע של שם טוב לוי). השיר מעביר את הדמות אליה היא פונה דרך מסע לילי רצוף אימה וקור. 'מה לך בחוץ ילדה' יכול להיקרא כציטוט של אבן גבירול הפונה אל נפשו חסרת המנוחה והנסערת ב'מה לך יחידה'. 'מנוח לא מצאה רגלה'  בהשראת היונה של נֹח בסיפור המבּוּל, בראשית ח'. הלילה עצמו כנושא וכרקע, גם על שלל הֶקשרים חיוביים אופטימיים ומנחמים, מופיע רבות בשירים של אתר - 'בגלל הלילה', 'הלילה הוא שירים', 'ליל ניצחון' ועוד. הדימויים ברובם מצויים בשיריה של אתר, במפגשים שבין פנים וחוץ – סופה, חלון, תריס, רעש,  קור, ב'ושום סלע', 'שיר הנשמרת'  ועוד. ירח  (סהר כאן אצל רביקוביץ) הוא אולי מהדימויים והאובייקטים השכיחים ביותר אצל אתר. באין ספור שירים של אלתרמן מופיעים ירח וסהר.

בבית השני ב - 'מקול סופה שמרי נפשך', מצטטת רביקוביץ  את  'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך', מתוך 'שיר משמר', אותו כיוון אלתרמן לבִתו.  ב'שיר משמר' (במקור המלא) מופיע הלילה גם  כמאיים וזרוע פחדים, וגם כמנחם , בא לחסד וצופן טובות. הציפור  גם היא שם – "מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבֹהלה בתוך כף יד.. כמו ציפור בחדר בחפּשה אשנב?"

מול חוסר המנוח  ("נדמה לי שהשקט היה מוכר לתרצה רק בשנתה, וגם אז לא תמיד", כתבה עליה במעין הספד שנים מאוחר יותר), קוראת לה רביקוביץ בבית הראשון לשוב אליה.  'חזרי אלי ושובי לביתך'. 'שובי לביתך', בניגוד ל 'היא הולכת לבלי שוב' ב'בלדה לאישה'. היא  מצביעה על חסרונה, ועל הצורך האישי שלה עצמה בשובה.  ב'תמונת רגע' קוראת אתר לדמות כלשהי, גבר - "אנא שוב אלי, בוא אלי.. רוח קוראת אליך, בוא אלי, שוב אלי", כשהמילים חוזרות על עצמן שוב ושוב. באופן דומה מפצירה בה רביקוביץ.  

בהמשך היא קוראת לה "תני לנפשך לשמוע זמר קטן", בהיותה יודעת שזו משימה לא קלה, במצב שכזה, לשמוע זמר. להניח לנפש לשמוע זמר. גם כאן, היא מזכירה לה, מעבר  להיותה כותבת ויוצרת שירים ללחנים, את הצורך המוכר לה עצמה, לאתר- בזמר. הזמר אותו אפשר לקבל ב'שיר במתנה' – "אבל מותר לכתוב שיר זמר, אם רוצים  לכתוב שיר זמר.. המנגינה והזמר נבראים מתוך הלב, על כן צריך לתת אותם במתנה, וגם מותר לומר בשקט, אם תרצה לומר בשקט, שהשיר לנצח הוא לשתי עינייך, היפות במתנה..".  זמר יכול להינתן גם כמתנה, כמעשה אהבה. היא מזכירה לה דרכו, גם את הרצון להיות נאהבת, לאהוב. החזרה על המשאלה שתוכל לשמוע זמר קטן, מדגישה את היותו גורם מחייה, מעורר, מאיר. שירים רבים של אתר הפכו כידוע לזמר נפלא, בין אם נועדו לכך מראש, ובין אם לאחר מכן. רביקוביץ כתבה על היכולת הזו - "והייתה תרצה של הפזמונים, כל פזמון להיט.. תמיד רהוטה ואלגנטית.. מנגנת מילים כמו כינור".

בבית האחרון היא קוראת לה לשאת עין למרום, "שם סדק שחר מאפיר".  המבט למעלה, למרום, מופיע  ב'בלדה לאישה' בדמות 'ענני הגובה' ו 'ענני אוקטובר'. בעקיפין מתייחסת כאן רביקוביץ ל'פרגים באוקטובר' של סילביה פלאת', שנכתב מספר חודשים לפני שפלאת' שמה קץ לחייה. אתר כאמור הושפעה ממנה. ב'בלדה לאישה' נלקחים דימויים מהשיר ומשיר מעט מוקדם יותר של פלאת' – 'על הקצה'.  "אפילו ענני השמש אינם יכולים להשתלט על הגלימות האלה" או "אפילו ענני השמש אינם משתלטים על הצבעים האלה, האינסוף", כך בתרגום אתר עצמה ל'פרגים באוקטובר'. בתרגומים אחרים - "אפילו ענני הרום הבוקר לא יכולים להסתדר עם אזורים כאלה" (זיוה שמיר), או "אפילו ענני השמש לא יוכלו לסדר כאלה חצאיות" (סבינה מסג).

אצל אתר במבט למעלה אפשר ליהנות מהיופי "עד בלי שבע", אך הוא אינו מספיק  למול התחושה ש 'הכל נגמר'. רביקוביץ לעומתה מסמנת התחלה חדשה, יום חדש, אור, סדק שחר מאפיר, עם  "ציפור אחת נעורה כבר" (בניגוד לציפור הפצועה, שרגלה לא מוצאת מנוח, בבית הראשון) הקוראים לה לחזור לעצמה ולביתה, על כל המשתמע מכך. השחר אגב, כפי שהעידה אתר על עצמה  וגם רביקוביץ עליה, היה זמן בו אהבה לכתוב. "שוב אנחנו נפגשות רק באמצעות הזיכרון, על קו הגבול הדק מאוד שנמתח בינינו, היא בהשכמת השחר שופתת קומקום ראשון, בזמן שאני מתכוננת לישון", כתבה על אתר. 

וכך אתר בשיר שהקדישה לרביקוביץ - "וגם בגלל הציפורים, וגם בגלל הציפורים, רציתי רק לומר לך בשעה כמו חמש: אִוושת הרוח אחות, השומעת את? אִוושת משי הסין אשר אהבת.. בגלל הציפורים רציתי שתדעי, בגלל הציפורים אשר שומעות אנחנו יחד מול הראי, אני בקומי, ואת בשכבך, לישון את שנתך ולנום.." (אִוושת רוח, לחש אש)

מתנה

הייתי רוצה לצאת מפה
הייתי רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

לא היית רוצה לצאת מפה
לא היית רוצה לקבל מתנה.

זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול.
שבא אלי היום, שבא אלי אתמול.
מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש,
זרמים תת קרקעיים של יופי.

'מתנה' הוא שיר תמציתי מדוד ומרוכז מאוד, שמכיל עולם מלא ורב. אצל רביקוביץ נוכחות דמותה של אתר ברורה, הן בשל מספר האזכורים והציטוטים הרב, והן ועל רקע היכרותן בפועל. אצל גדג' לעומת זאת, אפשר לקרוא את השיר כפנייה אליה דרך מספר רכיבים מהותיים בשיר, ומכלול מעניין של הקשרים. 

"הייתי רוצה לצאת מכאן.. הייתי רוצה לקבל מתנה ... לא היית רוצה לצאת מכאן, לא היית רוצה לקבל מתנה.. זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול. שבא אלי היום, שבא אלי אתמול".

 רצון, מתנה ואלוהים מופיעים אצל אתר במשמעות מרכזית ב'שיר במתנה', וב'תפילת יום הולדת'.

 ב'שיר במתנה' - "אבל תוכל לתת לי פרח, אם תרצה לתת לי פרח...אבל מותר לכתוב שיר זמר, אם רוצים לתת שיר זמר.. וגם מותר לומר בשקט, אם רוצים לומר בשקט, שהשיר הוא לנצח לשתי עינייך, היפות במתנה". ב'תפילת יום הולדת' היא  מבקשת מתנה ליום הולדתה השלושים – "יום שני שנת שבעים אחת.. חמישה במאי.. השעה שלוש.. עשה שיזכור השנה, עשה שיביא מתנה". (התאריך בשיר הוא כנראה פיקטיבי. אתר בחודש מאי כבר מספר חודשים לאחר יום הולדתה השלושים (ינואר). אולי ביודעין רימזה  על כך שהמתנה אכן נשכחה?).

 היכולת להרגיש רצון או לעורר אותו  הוא משמעותי. הרצון והתשוקה, שהיו מוכרים ושגורים כחלק מהווייה יכולים להיעלם. גדג' פותח בגוף ראשון כמי שרוצה לקבל. הוא מסמן את עצמו כמי שיודע ומכיר הוויה של היעדר רצון. מתוך העמדה הזו הוא פונה ומציע ואומר/שואל. שורת הפניה היא אל מישהי ש לא רוצה. אמנם אין סימן שאלה, אולם אופן ההבעה בשירה מרמז ויוצר כפל משמעות – גם כהנחה שאינה רוצה לקבל, תיאור מצב, וגם כשאלה, כהצעה. 

'שיר במתנה' ו'תפילת יום הולדת', מבקשים או גם מציעים מתנה – פרח.. ידיים שנוגעות.. או מנגינה ושיר זמר. בשניהם אתר מבקשת, רוצה לקבל מתנה. ב'שיר במתנה' היא רומזת גם על עצמה כמי שנותנת, בהקשר לשיר זמר, בעצם היותה כותבת, משוררת. אפשר לראות בגדג' כמי  שעושה  כמוה - מבקש, אבל גם רוצה כנראה לתת, וכמי שמזכיר לה - רצית, לקבל, לתת.

בעקיפין אפשר להתייחס גם כאן שוב ל'פרגים באוקטובר' של פלאת'  ובו המתנה כלל אינה רצויה (אולי רמז להריון של האישה באמבולנס, או לפרחים). "מתנה, מתנת אוהבים, שלא נתבקשה לחלוטין, מאת השמים" (בתרגום של אתר), או "מתת, מתנת אוהב, שכלל לא נתבקשה מן המרומים" (בתרגום זיוה שמיר). אצל פלאת' היעדר הרצון במתנה מייצג חוויה כללית של משאלה לחידלון.

הן ב'תפילת יום הולדת' והן ב'מתנה'  אלוהים מייצג סוג של אמונה, סיוע, תקווה, כוח, שינוי. בשניהם הוא מגיע. ממש הוא עצמו. זה לא מעשה יומיומי - "לא בכל יום אתה בא", או "זה לא חלום". 

אצל אתר אלוהים שלה מסתתר מאחורי הברוש (בסגנון הג'ירפה ב 'מיץ פטל'). היא משתעשעת אתו, והוא מרכין ברוח את ראשו אל ראשה. היא מבקשת ממנו כאמור ליום הולדתה – "עשה שיזכור השנה, עשה שיביא מתנה" . הכוונה יכולה להיות לאהוב, לבעלה, לאביה (שמת שנה קודם), לזה ששוכח. אפשר לדון בשאלות אמונה ותפיסת כוחו של אלוהים בשיר,  שהרי הוא גם אלוהי השמשות והירחים, הנשים ההפתעות המתנות והפרחים, וגם אלוהי השום דבר, אלוהי השוכחים. היא מצפה להיותו מסייע כל כיכול שבא לטוב, אבל גם מפקפקת ומלגלגת ומנמיכה ציפיות. יש להזכיר כאן  שאתר תרגמה גם את 'מכתבי ילדים לאלוהים'.

 אצל גדג' אפשר לראות כאן את אלוהים כהשראה, כאות חיובי. אלוהים בא אליו אתמול, בא אליו היום. הוא מסמן מעבר בין הרצון לצאת ולקבל מתנה, אל האפשרות להרגיש תחת השמים השחורים, זרמים תת קרקעיים של יופי. אפשר שעורר את היצירה למשל. שהביא שיר.

 הן אצל רביקוביץ והן אצל גדג' השימוש החוזר בביטוי "כבר" מסמל את השחר החדש, או את הרגשת היופי שניעורה לאחר השבר. אצל גדג' היא עדיין בלתי נראית, אבל מורגשת. 

כך אם כן, 'שובי לביתך' ו'מתנה' מסמנים  תנועה בזמן, מעבר אל ההתחדשות, אל יציאה או שיבה. זמר קטן יכול להיות מתנה. אפשר כבר להרגיש יופי חבוי ונסתר, לראות ולשמוע ציפור שניעורה כבר, או סדק שחר מאפיר. גם רביקוביץ וגם גדג' יכולים להיקרא כפונים ומציעים לאתר, אל מול החשיכה שהשתלטה, ואל מול החידלון והאין מוצא, אפשרות לסלק את הקור, ולחזור ולראות את האור והיופי. לשוב ולצאת אל עצמה היוצרת, האוהבת והנאהבת.  

איור- נועה מזלי, nushkee