כפי שתואר כבר כאן, את 'ילדים של מהגרים' על מכלול הרעיונות שבו, ניתן לקרוא גם כמשובץ במחוות למשוררים ולמוזיקאים ישראלים. כאן מופנה המבט אל 'כמו נפש'.
בסגנון, בדימויים ובעקרונות המנחים שלו, אפשר לראות בו דיאלוג עם נתן אלתרמן. את ההשראה האלתרמנית, או את התמות הדומות, ניתן לקרוא אצל גדג' גם בשירים אחרים. במבט על, אצל שניהם, גם כשהחוויות הן אישיות, פרטיות, או מכוונות לדמויות ספציפיות, ההתייחסות וההתכוונות היא כללית, אוניברסלית, ל'מצבו של האדם' ולהוויה הקיומית שלו.
השירה והנגינה. שורשיו של אלתרמן גם בחסידוּת, הרואה בניגון כלי רוחני מהותי, "קולמוס הנפש" והתעלות. 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון והמכונן, נפתח עם 'עוד חוזר הניגון' ממשיך עם 'כי סערת עלי לנצח אנגנך' ('פגישה לאין קץ'), ומסתיים ב'בניגון דומיות ושמים' וב'חליל הרועה' הנטרף ('הם לבדם'). בדרך הוא מדמה את עצמו, המשורר, לתיבת זִמְרה ('תֵּבַת הזמרה נפרדת'). שירתו מוזיקלית, ושופעת דימויים של צלילים, כלי נגינה וקולות.
היסוד המטאפיזי, עולמות עליונים, אמונה. ייאמר מראש – האמונה כפי שמשתקפת ביצירה של גדג', אינה כפופה לכוהני דת הבוראים אלוהים בצלמם, אינה שבויה בפולחן ובקדושת האדמה או בגאולת מקדשים, אינה משיחית, אינה כוחנית או סוגדת לעליונות גזעית כלשהי. היא אישית, שואלת שאלות, תוהה, מחפשת וביקורתית ('הגולם', 'נחש בעשב', 'ירח במזל עקרב', 'בוסר', 'שרף אורנים', 'מקדשים', 'גאולה', 'לא מקום לחלשים', 'אמונתי מנגנת בלילות', 'אין לך מה לחפש כאן' ועוד). הדיאלוג עמה גלוי באופנים שונים, ומופיע למשל דרך פנייה ישירה - 'אלוהים האם אתה עדיין מאמין באדם?' ('שרף אורנים'), 'זה לא חלום זה אלוהים שבא אלי אתמול, שבא אלי היום' ('מתנה'), 'אלוהים אל מלא רחמים, תוריד אהבה וגשמים' (מכתבים למיכלי). התייחסות למקומה של האמונה או לשאלות סביבה מופיעה גם ב 'תפילה ליחיד', 'בלוז ראש חודש', 'מול הים עם תפילין', או בביצוע ל'ריבונו של עולם' (ב.חזק/ב.סחרוף).
ההיבט המטאפיזי מופיע אצל אלתרמן תדיר ובאופנים שונים, בגלוי ובהסתר - 'אלוהי ציווני שאת לעולליך' ב'פגישה לאין קץ', הפנייה הישירה לאלוהים ב'אגרת', ב'אם השלישית', ב'על אם הדרך', ב'שיר שלושה אחים' ובעוד רבים. 'פגישה לאין קץ' מסתיים ב 'לקטוף את חיוכנו זה מבין הַמֶרכָּבוֹת'. ניתן לקרוא את 'מֶרכָּבוֹת' כמכוון כאן למושג הקבלי המתאר את המעבר בין העולמות לאחר המוות הפיזי.
האמונה כרוכה גם באמנות ובאמת. אם לצטט את אלתרמן- "נס האמנות הופך את האמת לאמונה.. אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המילים הללו קשר אמיץ. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר, גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא" (על הבלתי מובן בשירה, נ. אלתרמן). מכלול התפיסה הזו מיוצג היטב ב'אמונתי מנגנת בלילות' אצל גדג'.
המת החי. דמות המת החי מופיעה אצל אלתרמן לכל אורך היצירה. כבר בפתח 'כוכבים בחוץ', ההֵלֶךְ ב'עוד חוזר הניגון', הוא על זמני. כך גם דמויות האחים המשולבות באחת, הרוצח והנרצח, ב 'אגרת'. 'ואמות ואוסיף ללכת' מסיים את 'בדרך הגדולה' שגם היא משתרעת מעבר לזמן. הדמות המרכזית ב'שמחת עניים' הוא המספר המת. העבר ממשיך להתקיים, והחדש הוא ישן מחודש. גם אצל גדג' הדרך היא על זמנית והפגישה לאין קץ. הגיבורים שלו משייטים בין עבר הווה ועתיד, בין החיים למתים - ב'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'כאבי גדילה', 'דם על הים', 'מכתבים למיכלי', 'הביאו את הנגרים', 'חופה שחורה'. הוא 'מדבר עם המתים שלא ייעלמו' ('כל החומות הגבוהות'), גם בהיבט הסימבולי הפנימי כמובן, ו'שום דבר לא מת הכול נשאר כאן.. הכול נשאר חי' ('כל צעד').
הפרידה והשיבה/האיחוד, דו שיח למרחקים. הפרידה, הדיאלוג והכמיהה ממרחקים והאיחוד, הופיעו אצל אלתרמן כבר בשיריו המוקדמים טרם 'כוכבים בחוץ'. הם מופיעים כאמור ב'פגישה לאין קץ', לאורך 'שמחת עניים', או ב'אסופי' שב'עיר היונה'. האיחוד והשיבה- יכולים להיקרא כבין אוהבים אבל גם בין האדם והאלוהים/אמונה, עם היצירה האישית, או בין צדדיו השונים של האדם, באחדות הנפש. דו שיח למרחקים, ותנועה או תפילה לאיחוד, מופיעים אצל גדג' ב'מכתבים למיכלי', 'הביתה', 'כמעט אמיתי', 'שרף אורנים', 'כאבי גדילה', 'מלאכים בשמי הנגב', 'לידך בלעדיך', 'בת המקום', ובביצועים ל'שיר ההד' (י.שבתאי/י.זראי), ול'צִלצוּלי פעמונים' (א.עוזרי/י.מדינה/ א.עוזרי). ב'תפילה ליחיד' מופיעים אזכורים ל'באביב את תשובי חזרה' (שארל אזנבור, תרגום אבי קורן). 'כמו נפש' עצמו מתכתב עם 'תפילה ליחיד' בהתכתבות פנימית שאופיינית לגדג'.
ניתן לומר שכל התמות המתוארות כאן שזורות ושלובות אחת בשנייה, ומייצגות באופנים שונים את ההיבט המטאפיזי, כשהמבט הוא תמיד גם אל העבר ואל העתיד.
גדג' כאלתרמן וכמשוררים אחרים, משלב אוקסימורונים וניגודים כאמצעי הבעה בשירה שלו. האוקסימורון מדגיש ומַעֲצים את המשמעות, וגם בו מתקיים ממד מיסטי, בין הזמני והנצחי, הסוֹפי והאינסוֹפי. אצל אלתרמן 'כזכר נשכח', 'פגישה לאין קץ', 'פתאומית לעד', 'לוהט ירח', 'חיוורון גדול האיר', 'ניגון דומיות', 'דומיה במרחבים שורקת' ('ליל קיץ') , 'המבול השקט'. אצל גדג' – 'לתמיד ולעולם לא', 'נאומי ניצחון נשמעים כמו קריאה לעזרה', 'אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום', 'זיקוקים בכלוב', 'אתה בוער ולא כלה', 'שרים בלי קול', 'האור השחור ימשיך להאיר', 'שדות בלי אופק'.
'כמו נפש' מכיל את כל המאפיינים שתוארו למעלה. הנגינה ('בת קול שירי לי שיר'), היסוד המטאפיזי (בת קול, הִשארוּת הנפש), דו שיח למרחקים, הפרידה והחזרה המאחדת. התנועה שלו בזמן היא מעגלית. לשיר שלושה חלקים במרחב הזמן. הראשון – כולו חיבור פיזי, גשמי, מוחשי, מיני. בשני – השבר, הפרידה, סבל המרחקים. השלישי - השיבה והאיחוד המסומנים כבר בחלק הראשון את שעתיד לבוא. הממד העתידי ורוח ה'עוֹד' ('יום אחד'..) שורה על כל השיר. בין השבר של הניתוק לאיחוד מחדש, מתקיים מרחב ביניים. במרחב הזה השיר, מכאיב ובלתי נשכח ('טוב שאת ליבנו עוד ידך אוחזת', אצל אלתרמן), והקוֹל ('גם אם אלחש אתה תשמע אותי'), מקיים דו שיח מטאפיזי, שמֵימי, ופנימי, המהווה גשר מתווך בדרך.
ניתן לקרוא בטקסט דימויים אופייניים לאלתרמן, בעיקר בשורה כמו 'אבק של פרברים עוד מכסה את הריסים'. אבק, פרוור וריסים הם דימויים שכיחים אצלו.
שירים רבים עוסקים כמובן בפרידה ובשיבה ובאיחוד. אסוציאטיבית אפשר לקרוא ב'כמו נפש' סימנים לכמה מהם. במכלול, את 'לך לאן שתלך' (יעל לוי, מאיר גולדברג/קובי אייזנמן). גם בו כבר בפתיחה וגם בסיום מודגש – 'כי ממני באת ואלי תשוב'. גם אותו מלווה הכאב, עקבותיו בגוף, ואבק המרחק והזמן. הנימה אצל גדג', גם כשנוגעת בעצמת השבר, פחות מתריסה, ועם רוח בטוחה יותר. 'גם אם אלחש אתה תשמע אותי' יכול לאזכר את 'התִשמע קולי רחוקי שלי' ('זמר נוגה', רחל). 'פרברים', מעבר לדימוי, יכול להיקרא גם כמתייחס קונקרטית לצמד הפרברים ששרו את 'הֵד קולך' (א.פרץ/נ.היימן) , את 'תיבת הזִמרה נפרדת' (נ.אלתרמן/נ.היימן) ועל 'דבש ניגר' ('דבש' - י.נאמן). ל 'דבש' אגב נהוג להתייחס כשיר על המתייחס לתהליך יצירת הדבש במכוורת (בה גם עבד י.נאמן), אבל יש בו גם מסווה לשיר אהבה ייצרי עם דימויים בהשראת 'פגישה לאין קץ'.
כך ניתן לקרוא ב'כמו נפש' נדבך נוסף המרכיב את המחוות המשולבות ב'ילדים של מהגרים'. אם לסיים בחזרה לניגון - גם ביאליק (נרמז ומסומן ב'אמונתי מנגנת בלילות') רואה בו (לצד הבכי והשְׂחוק) את ההבעה שמעבר למילים, זו המבעבעת ועולה מן התהום ('גילוי וכיסוי בלשון'). במילותיו של אלתרמן – "שיר צריך לא להשמיע, שיר צריך רק לנגן!" ('שיר צריך לנגן'). עבור שניהם יכולה היצירה של גדג' לייצג את הסוג הנעלה.
אביב גדג' – מילים ולחן, שירה, גיטרות, רון בונקר- גיטרות, יהוא ירון - בס, בוריס מרצינובסקי - אקורדיון, הילה רוח - שירה וקולות.
מקורות -
נ. אלתרמן - שירים 1931 1935, כוכבים בחוץ, שמחת עניים, עיר היונה.
נ. אלתרמן - על הבלתי מובן בשירה.
ש. צימרמן - לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נ. אלתרמן.
